התעוררתי לעוד בוקר, הראשון בדצמבר וכמו בכל יום התארגנתי לעבודה בציפייה דקה וכמעט בלתי מורגשת לריגושים הקטנים שיזמן לי היום הזה. חושבת לעצמי, בקולי הפנימי, שמרגיש כלא קיים, מה יגיע היום ויספק את נימי נשמתי.

לבשתי שחורים: חולצה שחורה צמודה, צווארון מעומלן בגזרה רכה ומחשוף עמוק. מכנסים שחורים,קצת מבריקים. נעלי עור רכות ושחורות כמו של הצרפתיות הקטנות והנשיות שראיתי בפריז בחורף כשהן ממהרות ללכת למקומות שלהן עם חליפות הצמר הגזורות בדיוק עליהן, מחזיקות תיק קטן, איכותי ומאופרות כאילו יצאו מז'ורנל. כדרכה של הצרפתייה עשיתי: התלבשתי בהתאמה ובדבקות במטרה כאילו זו דרכי וכאילו זו אני. התאפרתי בקפידה יתרה. מורחת היטב את המייק-אפ מוסיפה עוד טיפה לכמות הרגילה (ליתר ביטחון שתהיה אטימות ואחידות), על המייק –אפ הברשתי את הפודרה, בוחרת הגוון שמתאים לאור שבחוץ והברשתי שוב, למראה מאט מושלם. העליתי סומק ורדרד על לחיי, כמו שלי, מלידה - התמימות והחיות של לְחיי תַּפּוּחִים. את עפעפי כיסיתי בגוון ורוד עשן עדין. את ריסיי עיביתי ברימל שחור וכבר נראיתי כמו פאם פאטאל ישראלית עם ניחוח אירופאי זר ומפתה. ברגע ההוא, כבר הייתי מוכנה לסיגריה דקה וקפה איטלקי. אך הייתה עוד משימה לסיום. ניערתי את סבך שערי הפראי מנסה להיחלץ מן המבוכה שתלתלי גרמו לי. את כולי כיסיתי, צבעתי, פידרתי ומרחתי ורק לתלתלים יש חיים משלהם. הם קובעים בעצמם - מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים - הסוררים. הם פורחים ונובלים בתוך שעה כאוות נפשם וכמצב רוחם וכך עשו גם בבוקר הזה. אך אני קמתי חדורה במחשבה של המראה המבוקש ומבחינתי הנושא היה סגור: היום התלתלים יהיו פראיים, נפוחים ומכווצים במידה, וכך עשיתי. משכתי לכל הכוונים, מתחתי, ניערתי והנושא הגיע למיצוי. נראיתי אישה. אז ורק אז, ריססתי את מחשופי ופרקי זרועותיי בבושם האהוב עלי ואדיו, הריח שחשבתי עליו כעל ריח סגול, היו מסביב לי לשביעות רצוני. את האלמוגים, הקטנים, האדומים ענדתי על תנוכי אזני, במהירות מקצועית, ובצעדים גמישים וגו זקוף מיהרתי לאוטו. ברמזור הראשון משחתי את שפתי בשפתון בגוון קפה שעשוי מחומרים, שעל פי הסבר היצרן, מרגיעים ובעלי כוחות לשינוי עמוק זה הזכיר לי תיאור של טיפול פסיכולוגי מוצלח.

עליתי מחויכת על הכביש המהיר, השתלבתי בהמון הסואן, כמו בכל יום, לעוד יום. חיי היו הרמטיים, מסודרים ובטוחים, כאילו ההקפדה על פרטים חיצוניים מסדרת אוטומאטית את פרטי פנימיותי. דבר לא יסדוק את שכבת הקרח.

הנסיעה במסלול המהיר אפשרה לי כניסה לתדר המועדף עלי, שיוט מחשבתי. עם המהירות הקבועה באה ההכרה: אני ריקה. חוויית הבוקר החגיגית התאיידה למקום לא ידוע ודבר לא נשאר ממנה. האד הסגול לא היה עוד באפי, תחושת גמישות גופי הייתה פנטזיה והמצאה בעלת אופי של שקר גס.

היום הוא יום האיידס העולמי ואני נוסעת בתנועה אינסופית, מפורכסת ומכונסת. היום הזה מכולם, מהו בשבילי? מה מיוחד בו ומה מבדל אותו משאר הימים? יום אחר יום אני והנגיף שלי, אני והסוד שלי, אני והאיידס שלי, דקה אחר דקה, שנייה רודפת שנייה. האיידס ואני, החיים והמוות בריקוד צמוד ואינטימי. יחסים טעוני רגש, יחסים של מתח ותקווה, של חיפוש נחמה וכעס שורף. ואז, הגיעה ההזיה: אתה ואני על ענן צמרירי, סמיך ונעים כמו פוך אווזים, השקט מוחלט ואנחנו לבד למעלה. אתה דק כמו גבעול, שרירי וחזק כמו פנתר, עורך שחור ומבריק בצבע שוקולד מריר משובח וקולך החם מלטף וממיס אותי, לאט, כמו אז. אתה אומר לי דברים והכל נהיה יפה, חד ובהיר. אני שקופה לך והמילים המיוחדות שלך משכיחות את הכל. אני אחותך, אהובתך, היפה שלך וכתף לעת צרה. אתה לי-דודי, מלך שלי, נחמתי והאושר שלי. לא רוצה יותר כלום, הכל מושלם. העולם נעצר, לא קיים, לא היה. אין עוד עתיד, מת העבר וגם ההווה לא נברא. אין סוף ואין התחלה. הכל זה אנחנו, למעלה, בענן. שנינו נימים רוטטים באינסוף השמימי.

התעוררתי למציאות, בחנייה של המשרד, דמעות בעיני ועיר מתעוררת לבוקר של איידס מול פני. כמו בכל בוקר, האיש מהמכולת דוחף במרץ, עגלה ישנה עם סחורה, מעורר הערצה בדבקותו, הורים לוקחים את ילדיהם הקטנים לגן ופנסיונרים עושים את דרכם לים עם עיתון הבוקר מקופל מתחת ליד, מבט שליו בעיניהם. עולם כמנהגו נוהג, אני כאן ואתה שם – למעלה בענן. ישבתי בתוך האוטו, המנוע עדיין נוהם, בחניה המטונפת בפסולת, בוהה לעבר ערפילי ההזיה החיה של בוקר יום האיידס שלי. לאות כבדה ירדה עלי. לא יכולתי לזוז.

עברת מן העולם הזה בדממה. אני זוכרת את השעות של הסוף שבהן סיפרת לי על ילדותך ובגרותך. דחסת סיפורים על גבי סיפורים. דיברת מהר, תיבלת בתיאורים ציוריים וחושניים את מלותיך, ואני הרגשתי שם אתך, מריחה תבלינים, רואה בסיפוריך צבעים של שמשות כתומות בשקיעות שסופן לילה זוהר וכסוף ורוח מדבר. סיפרת סיפורים מצחיקים ולא ריחמת עלי בסיפורים העצובים ואני כלאתי את נשימתי, מרותקת. עם כל סיפור הבנתי כמה מעט הכרתי אותך. הזדרזת לחשוף עוד טפח כל פעם. עוד טפח ממי שאתה. גיליתי שתמיד תמיד חיפשת את השמחה. חיזקתי את מה שכבר ידעתי: אתה נקי כתינוק שנולד ופתוח כמו ספר, רק שאקרא. קראתי ממך גם כששתקת לשניה, כשהכאב ניסה לגנוב אותך ממני. כעדה נשארתי כאן עם מטענך. אני זוכרת אותך קמל, רזה ומתייסר מהאיידס, כאילו המוות קבע את משכנו בגופך הגווע הרבה לפני הרגע שהוא קטף אותך אליו. אני זוכרת איך זינקת לחבק אותי כשהערתי אותך יום אחד. הפתעת אותי מפני שמיד פקחת את עיניך הגדולות, השחורות, וחיבקת אותי סביב צווארי מהר, בדחיפות, כאילו אתה עוזב תוך שניות את רציף חייך ועולה לרכבת שכבר נמצאת בתחנה. הרגשתי אותך קל בין ידי, חששתי לשבור את עצמותיך ברצון שלי לקבל את בדל נתינתך ולהרגיש את פעימות לבך בחזי. אמרת, לאט, שאתה אוהב אותי ועיניך המוארות והשמחות אישרו את המילים. כן, ידעתי שאהבת. ישבתי שעות לידך, יונקת את טובך ומרצך, לוקחת ממך עוד ועוד – רק שתמשיך לדבר. אני כאן. כמה פרגנת למראה שלי, הבריא, ואם הייתה בך קינאה על בריאותי לא העזת לתת לה ביטוי, כדי שארגיש טוב.

וּבשעות ההן, ידעתי שתמות לי ולכל העולם, כי ככה זה ואין דרך חזרה. אתה חייב ללכת, כי הגיעה שעתך, כי כלו כוחותיך, כי אזלה נשימתך.

הלוויה הייתה קצרה ואני, שידעתי שתמות ושזו דרכו של עולם, עמדתי והסתכלתי כמי שצופה בטכס לא לה. בחנתי את כולם ואת הסביבה – כמה עלוב המקום שצריך לקבל את גופתך היקרה, חסרת הנשימה. נקברת על הר טרשים קֶרֶחַ, באדמה יבשה וחרבה שאפילו העשב ממאן להתפשט בה. מבחינתי, גופתך הייתה חבוקה בזרועותיי, פני לצד פניך, לחי על לחי. כך, דבוקים היינו. בדמיוני, קברתי אותך במו ידי, בבור שחפרתי באדמה ריחנית בשדה זהוב, שם הרוח מלטפת תמיד והשמש שולחת קרניה לליבת העולם. על התל הטרי נשכבתי, אצבעותיי באדמה החמה, שרתי לך את השיר של פול סיימון: "fifty ways to leave your lover" , רק כדי שיהיה קצת יותר קל לשנינו, כדי שנחייך ואתה תוכל לנום לך.

בתום הטכס נסעתי לבדי, ריקה ועקרה, פורצת בבכי ללא שליטה. התגעגעתי אליך כל-כך וזה כאב, אלוהים, כמה זה כאב. אני זוכרת שחשבתי שלא יכול להיות כזה כאב ושזה קרוב לוודאי, הכאב של כל חיי ושהכל יצא מהחור השחור, מהשאול של כל מה שלא היה לי וכל מה שנלקח ממני, כדור שלג ענק שצבר וצבר והנה, הוא הגיע לסוף הירידה והתנקז לתהום העזיבה שלך. המוות שלך הכה בי לפתע, הפך את קרבי, טרק וסגר לי דלת אליך, סופית. כעסתי על אלוהים, כי הוא אשם בכל, הוא הביא את האיידס לאנשים והוא עשה אותנו כאלה טיפשים, הוא נתן לי להתקרב אליך וחשף אותי אליך, הוא נתן לנו רגשות. כעסתי כי איבדתי שליטה ואהבתי אותך וידעתי אותך מקרוב. לא נזהרתי. התקדמתי לתוכך, כמו נחשול ענק מלב ים, בלי לעצור ולחשוב על אדוות הסוף. ואתה נתת לי להיכנס ללא פחד. מעולם לא פרשת ממני, מעולם לא מנעת דבר ממני, מעולם לא סגרת דבר מולי. תמיד ענית לי ברכות ושיתפת אותי כשווה בחייך. כמה נדיר היית בנוף המוגבל הזה.

בכיתי ימים רבים על עצמי, תוהה, כפתיה, על מקור הדמעות הבלתי נדלה. וגם על הבדידות בכיתי, וכל הזמן התגעגעתי אליך. אני כל הזמן מתגעגעת אליך. אני קיימת אתך בקרבי, אתה חלק ממני וכנראה שהיית עוד לפני שנולדנו, כי אחרת איך אפשר להסביר את המבט הראשון. אני חיה בזכותך וגם בשבילך. נתת לי חיים במותך.

אז זהו, תמה הנסיעה הזאת. כיביתי את האורות, פתחתי את הדלת, נותנת לקור לצנן את יגוני. שנה לאחר הנסיעה ההיא ואני מספיגה את הדמעות, כדרכה של הצרפתייה הקטנה, בעדינות, שלא ימרח האיפור. שוב מנערת את התלתלים ומניחה להם ליפול על ראשי כרצונם. הבטתי במראה. אני שם ממול, נראית בסדר. החמימות מתפשטת באברי, הדם זורם אדום בעורקי ואני חשה את לבי הולם מחדש, מחיש את נס הנשימה. הים הכחול, המקסים, הצלול, מנצנץ ,כקורץ לי ומחריש את סודי. ואני, שולחת מבט מחויך אחד, רחוק ככל האפשר אל האופק, עוברת דרך מזח ושחפים, סירות ואוניות. מבט שני שולחת לחוף, לאנשים, לחול הלבן, אל החופש. הכל רגוע מבפנים. כל-כך רגוע ונעים לי כאן, בחיים האלה. סגרתי את הדלת ואמרתי תודה לאלוהים, על החיוניות והחיות שלי ובעיקר על גמישות צעדי. איזה כייף לחיות.

המתגעגעת