דצמבר 2006 הייתה השנה שבה הוכרז רשמית, כי פרקטיקת המילה מצמצמת ביותר מחצי את סיכוייו של גבר להידבק. בכך הפכה רשמית המילה לאמצעי מניעה יעיל ומומלץ בקרב מדינות בהן שיעורי ההדבקה ב-HIV גבוהים במיוחד – בעיקר במדינות אפריקה שמדרום לסהרה. אבל מה קרה מאז? מה נעשה בעולם כדי להרחיב את מעגל הגברים הנימולים? מסתבר שלא הרבה. מבדיקה שנערכה עולה, כי ניתן לספור על כף יד את מספר המדינות שהחליטו לקחת את ההמלצה בידיים ולדבר עליה. עוד פחות מדינות ממש החלו לבצע מילות נרחבות לאזרחיהן. ראויות לציון קמרון, קניה ורואנדה, המקדמות מילה לכל גבר המבקש זאת, בקליניקות מקצועיות ותוך ניהול מסעות הסברה לעידוד הפרקטיקה. המספרים, על פי מומחים הבודקים את השפעות המילה – כבר ניכרות בשטח: שיעורי הנשאות בקרב גברים החיים במדינות המקדמות מילה נמוכים משמעותית מאלה שאינן. למשל, בקמרון, 5% מהגברים חיים עם HIV/איידס, בעוד שבבוצוואנה, בה מעטים הגברים שעברו מילה, שיעור נשאותם עומדת על פי חמישה. חישובים העלו, כי אילו כל הגברים החל מרגע זה ואילך היו נימולים – בעשר השנים הבאות הייתה פרקטיקה זו מונעת את הדבקתם הישירה של שני מיליון גברים; ומכיוון שבאופן טבעי, מקור מרבית ההדבקות של נשים ומקצת הגברים הוא בגברים –3.7 מיליון, בנוסף ל-2 מיליון, לא היו נחשפים לנגיף באותו פרק הזמן. אז מדוע בכל זאת הפרקטיקה הזולה הפשוטה והיעילה להפליא הזו אינה מתבצעת באופן נרחב? הבעיות הרגילות: מחסומים תרבותיים-מסורתיים, מחסור בצוות מיומן לביצוע המילה וכמובן היעדר כסף למימון תכניות אלה. גם בהינתן כסף לפרויקט זה, עדיין קיים מחסום הביורוקרטיה: תכנית החירום הנשיאותית כוללת בתוכה גם מימון והקצאת משאבים למילה, אך כאמור, עד שהכסף מגיע ליעדו נדרשים זמן וסבלנות לא מעטים.
