אחרי הכל – החיים יפים!

כן, כן, תפחיתו את המחלה, הפיגועים ברקע, מצב כלכלי קשה אולי, אובדן משפחתי וכל סוג נוסף של עצב. ועדיין תגלו כי למרות הכל – החיים יפים!

הכל עניין של הגישה.

אני אציג בפניכם את הגישה שלי, מבלי לומר כי זוהי הגישה הנכונה. כל מקרה בעולם צריך להיבחן לגופו. בכל אופן, לגביי - הגישה הזאת הוכיחה עצמה.

הכל התחיל באשפוזי במהלך הצבא: חייל בן 19, פז"מ שלושה חודשים, חום 40.5, כתמים בכל הגוף, סחרחורות וחוסר תיאבון. אושפזתי ב"הלל יפה" כשבועיים ושם ביקשתי מהרופאים לבצע את הבדיקה לגילוי הנגיף (הרגשה פנימית אמרה לי לבקש זאת). הבדיקה חזרה שלילית (תודה לאל!). לאחר שבועיים ביקשתי העברה ל"תל השומר" עקב חוסר שביעות רצון מהטיפול בבית החולים הנוכחי.
ב"תל השומר" הוחלט לחזור על כל הבדיקות שבוצעו ב"הלל יפה", כולל בדיקת ה- HIV .
לאחר חודש ב"תל השומר" הוזמנתי לחדר הרופא וכשהגעתי ראיתי רופא נוסף שלא פגשתי לפני יושב
ומביט בי. הבטתי בו בחזרה והמשפט הראשון שנזרק בחלל החדר היה ממני:

- "זה איידס, נכון?"
- "כן", אמר מי שהפך לימים ד"ר לוי, הרופא המוערץ שלי.   שתיקה בחדר.
- "מה אתה מרגיש אחרי ששמעת? בוא תשתף אותנו..."  הוא אמר.

מחיתי את הדמעות השקטות מעיני וביקשתי ללכת לחדרי כדי להעביר את הסחרחורת שפקדה את ראשי.
לאחר מספר רגעים התדפקו בפתח דלתי הרופא המחלקתי, ד"ר איידס וקצינת ר"מ 2. הם שוחחו כאילו לא הייתי שם ואז פנו אליי:

- תדע שיש לך את הזכות הבלעדית לספר למי שתרצה, מתי שתרצה ואיך שתרצה. אתה יכול גם לבחור אם להישאר היום או לחזור הביתה.

לאחר חשיבה קצרה, גמלה בי ההחלטה לנסוע הבייתה. בעוד כמה שעות ישבו בני משפחתי לארוחת חג שני של פסח. ומאחר ובחג הראשון לא הייתי אז החלטתי להפתיעם.
לקחתי כדורי קוקטייל מד"ר לוי (כן, מהיום הראשון לגילוי) שיספיקו לי לימים הקרובים, קיבלתי הסבר קצר וכמה עצות (ד"ר לוי נסך בי רוגע וראיה שונה ואופטימית כלפי המחלה למין הרגע הראשון ועד היום ולכן איני מוותר עד היום על המפגשים עימו ונוסע כל פעם עד תה"ש). קבענו להיפגש שוב בעוד כמה ימים.

ערב חג שני של פסח. שני לאפריל (למה לא אחד באפריל!?) 2002. אני נוסע במונית שהוזמנה עבורי ע"י ר"מ 2 (הגוף שיפטור אותי משירות צבאי בעוד חודשיים מהיום) לעבר ביתי שבחדרה.
הנסיעה הזאת היא שעיצבה את הגישה שלי שמכתיבה לי את חיי...

כינסתי את כל הצדדים שבי לישיבה בהולה. אחרי הכל – יש לנו בסה"כ שעת נסיעה.
למרבה הפתעתי, לישיבה הגיעו כולם: אני הילד, אני החושב, אני המצליח, אני האריה ואפילו האני הממורמר.
התחלתי בהודעה קצרה. סתם כך שיש לי בשורה מצערת: נתקפנו בנגיף קטלני שאין לו מרפא!
כולם שתקו. נדמה היה לרגע שאני, הילד, לא כ"כ מבין את חומרת המצב. אני החושב ישב ובהה עמוקות באוזניו של הנהג וחשב, הדבר היחיד שהוא יודע לעשות.
אמרתי שחייבים למצוא נוסחה איך ממשיכים הלאה, כי הרי כולנו ידענו שממשיכים ובגדול! אפילו אני הממורמר, למרבה ההפתעה, חשב בדרך אופטימית. אני האריה הציע מיד לשמור את הדבר בסוד, שחלילה לא יפגע שמו הטוב ועליונותו תפחת.
לאני המצליח היה הכי קשה. למעשה, הוא החזיק בדעה של אני האריה. אך המורה שבו חשב על הדרך המוסרית והחברתית. על הרצון לשנות וללמד לקבל. והזואולוג שבו חשב על העובדה שבסה"כ זה עוד 1,600,000 נגיפים למיליליטר דם שצריך לטפל בהם. ביג דיל. אך בסוף – הגאולה באה ממנו. מהאני המצליח. הוא אפילו הצליח להסביר לאני הילד, שהמשיך לשחק, כמה דברים.

פה אחד החלטנו שדלתותינו יסגרו בפני ההיגיון, התוגה והמלנכוליה ולרחמים העצמיים הוצאנו צו הרחקה. ואילו נזמין לשהות בחיינו את השמחה, האושר, החיוך שלא נמחק ואת האהבה.

הגעתי הביתה. איחלתי לנהג חג שמח ונכנסתי. ההפתעה הייתה גדולה. כולם נדהמו ושמחו לראותי. בפניהם ניכר היה סימן שאלה תמוה. מה אתה עושה פה?? אמרתי ששחררו אותי לחג, ושכנראה אחזור לשם בצאתו. ביקשתי מאחותי לצאת איתי לסיבוב קטן. היא נעתרה לבקשתי. התנענו את הרכב ויצאנו. גוללתי בפניה , בעדינות, את הסיפור. היא חשבה תחילה שהתבדחתי עמה אך שהבינה שאני רציני היא התחילה לבכות. וגם קיבלה מחזור. הרגעתי אותה וביקשתי ממנה להיות חזקה לפרוייקט הגדול הבא – לספר לאמא. (לאבא היה ברור מלכתחילה שלא מספרים – הוא גסס מסרטן ולא היה צורך להחמיר את מצבו). תיארתי לעצמי שאמא תקבל את זה קשה (קשה במובן של לא ריאלי: אדם רזה ושפוף שנרקב במיטה וגוסס לאיטו). מה שהתברר כנכון מאוחר יותר. לפני שחזרנו הביתה דאגתי שדודתי, אחות מוסמכת במקצועה, תיפגש איתי בבית כדי שנוכל לספר לאמא בצורה המקצועית והתומכת ביותר את דבר המחלה.

אמא קיבלה את זה בדיוק כפי שתיארתי לעצמי שתקבל.

התסריטים שעלו לה בראש היו קשים ורחוקים מהמציאות. אמרתי לה שהבן שלה לא הולך למות, ההיפך, הוא רק מתחיל לחיות נכון. דודתי הסבירה לה את ההיבט הפיזיולוגי של המחלה. עם ההסבר על ההיבט הנפשי התמודד אני החושב, שהבטיח להתגבר במינימום זמן. אני האריה התפרץ מעת לעת בטענה, כי שום דבר לא יביס אותו. אני הילד שיחק עם אחיינו, כשהבחין במבטים השואלים של אחותו. הבהרתי לה שאין שום חשש ושהם יכולים להמשיך לשחק. גם הצעתי לכולם את האפשרות להיפגש עם הרופא.
כשאחותי השניה הגיעה יחד עם בעלה והדודים, דווח גם להם. עד כאן הכל זרם טוב. וגם בהמשך.

בערב הזמנתי את כל החברים לביתי.

הורדתי את כולם לחוף הים הסמוך לביתי. אמרתי שיש לי לספר להם משהו. וסיפרתי.
אחרי הדממה והבכי באו החיבוקים והנשיקות, התמיכה והצחוקים הקבועים. אני האריה, שניסה להסתיר את חוסר שביעות רצונו מהגילוי, טרח להזכיר שרחמים לא יהיו פה. ומי שירחם יוצא ממעגל החברים. כמו כן הכל נשאר אותו דבר – מי שצריך כתף תומכת ימצא אותה אצלי. יצאנו לחגוג במועדון.

זהו. מי שצריך לדעת, יודע! מי שלא הספיק לשמוע ישמע בימים הבאים – ממני בלבד! (וזאת הובהר לכולם). הודיתי לאל על משפחתי וחבריי. אני האריה הודה על התכונות הטובות,  שבגללן חבריו לעולם לא יעזבו אותו. אני החושב הודה על הנפש החזקה שיש לו ועל היכולת לחשוב בהגיון גם ברגעים קשים.
אני הממורמר מעולם לא הודה על משהו... אני הילד כבר נרדם. אמרתי "שמע ישראל" ונרדמתי גם אני.

מאז גילוי המחלה השתנתה השקפתי על החיים. נהייתי הרבה יותר אופטימי, קונקרטי וחיובי (+).
החיים הפכו יותר מקודשים בעיני. חייכן תמיד הייתי, אבל עתה לצחוק היה תפקיד ראשי ומרכזי. הבטחתי לעצמי ששום דבר, מקרה, גבר או אישה, או בעיה שצצה לא יגרמו לי לחיות בצער. אני צעיר, מצליח, חמוד (נאה וסקסי, אני האריה טורח להוסיף) ויש לי הרבה מה להציע לעולם הזה. כל מה שנלקח ממני עד היום יוחזר לי בגדול ע"י אושר תמידי. החיים שלי ימשיכו במתכונת הרגילה, בתוספת רחבה של נתינה וקבלה.

מיותר לציין, כי לרגע לא הפסקתי לעבוד. גם בימי חופש, לא הייתה קיימת האפשרות לקום אחרי שש בבוקר – העולם יפה וצריך לנצל כל רגע כדי להינות ממנו. הוצאתי את עצמי לחו"ל כמה פעמים מאז.
המשכתי ללמוד באוניברסיטה. התנדבתי בכמה מקומות. ואפילו עמדתי להתחתן (תודה לאל שוב על שנתן לי להבין בזמן).
הפכתי יותר מפוייס. מקבל דברים בהבנה. הפסקתי לבוא בגישה תוקפת ותובענית, אלא באתי בגישה רגועה ותורמת. עשיתי דברים שרציתי לעשות ופינקתי את עצמי בכל. אמרתי לעצמי שהנגיף הוא סוג של הריון, וכאשה הרה, עליי לקבל כל מה שאחפוץ באותו רגע (אחרת יהיה לי כתם על הגוף) – וזה נתן לי את הלגיטימציה לקנות ולהתפנק.

אני מרגיש אדם אחר. טוב לי עם איך שאני (ואני לא מנסה ל ש כ נ ע  את עצמי – מי שחי בשקר עדיף שימות). אנשים וחברים סוגדים לי על השקפת החיים שלי, וטוענים כי הם לא היו שורדים את גילוי המחלה ואת ההתמודדות עמה. בטח שלא בצורה שאני שורד.

ואני אומר – מה??? כאילו אין מצב בעולם הזה שאני אסתגר בבית/ חיוך יעלם מפניי/ אחיה כמו מת בגלל שיש לי מחלה. אם בורא העולם הזה החליט שאני אמות בדרך מסוימת, אז אני אקבל את זה באהבה והבנה
ואנצל את כל הזמן שיש לי כדי ליהנות. אני מוכן להישבע מעל דפי מכתב זה, שרק כאשר אני נוטל את הקוקטייל, אני זוכר שאני נשא של המחלה. ואפילו כשאיני חש בטוב אני לרגע לא מקשר זאת למחלה.

החיים ממשיכים כרגיל! באותה המתכונת של לפני המחלה, בשאיפה לטוב יותר!

תתכננו את המחר, אך תחיו כאילו אין אותו. תהנו מכל רגע ותתנחמו בטוב שיש בעולם. ביופי הבריאה.
תזכרו כי אינכם אשמים בכלום, ותודו על מה שקיבלתם. תחיו רגוע, בריא. כאילו אתם בנופש.
תבכו לפעמים רק אם הבכי אינו נגזרת של רחמים עצמיים. תאזינו לשירים מעודדים, שירי הזדהות.
תנו לעולם הזה את הטוב שבכם ותדעו לקחת קצת מהטוב שבו גם לכם. תזכרו שאתם קדימה, למעלה – קודם.

תזכרו שלנצח זה קל – להפסיד זה אסור!

"רק אל תפגע, בשום אדם – גם לא בעצמך!
והישמר תמיד על נפשך, תגרום כך נחת והמון שמחה – לאוהביך...

                   ואל תאמר נואש !
                   ואל תשכח אמונתך – האל ישמור עליך אם תמשיך
                   לבדוק את צעדיך...

                                                    בוודאי, תשאף וגם תצליח!"

                   (משירי עמיר בניון)

יולי 2007