שתי גישות ופחד אחד גדול האם חלה על נשא חובה מוסרית ליידע פרטנר מיני מזדמן על היותו נשא, למרות שהוא מקיים מין מוגן?
מאת: אורי ינץ *המאמר נכתב בלשון זכר אך הוא מיועד לשני המינים.
ההשקפה המוסרית החילונית המקובלת במערב, מבוססת על העיקרון הליברלי לפיו זכותו של כל אדם לעשות כרצונו כל עוד אינו פוגע בזולתו. כשמדובר בפגיעה באדם כלשהו, מדובר על פגיעה בראש ובראשונה בשלמותו הגופנית והנפשית, אך גם בזכויותיו הבסיסיות כאדם, כגון: זכות הבחירה שלו, זכותו להיות מודע לסיכונים ועוד. על כן, חובה על כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו בכל מצב חברתי: האם אני פוגע באיש בדרך כלשהי? בדיון המובא לפניכם אציג את עיקרי הטיעונים בעד ונגד החובה לדווח.
בעד החובה ליידע:
כאשר אדם מודע לכך שהוא נושא בגופו נגיף, העלול לעבור לאדם אחר באמצעות מגע מיני, עליו לנקוט בכל האמצעים על מנת למנוע סיכון של זולתו. פגיעה בפרטנר יכולה להתבטא בהדבקה אך היא יכולה להתבטא גם ''רק באי שיתופו במידע'', כלומר: פגיעה בזכות הבחירה שלו – האם הוא היה מעוניין מלכתחילה במגע המיני אילו ידע את סטטוס ה HIV של שותפו למעשה ? הזכות לדעת:
האם הפרטנר שאינו נשא היה מוכן להסתכן בהדבקות גם כאשר הסיכון מוגדר כנמוך ואפילו נמוך מאוד (קרי: סקס בטוח)? האם למישהו ניתנה הזכות להחליט עבור הפרטנר ולהעמידו בסיכון ללא ידיעתו? התשובה היא לא. לכל אדם צריכה להינתן הזכות לבחור אם הוא מוכן להיות בסיכון כלשהו ולאפשר לו לעשות את השיקולים שלו לכאן או לכאן. מבחינת הנשא, נקיטת כל האמצעים על מנת להגן על הפרטנר שלו פירושו גם: מתן מידע על מצבו הרפואי. אמנם הוכח, כי מין מוגן אכן מפחית משמעותית את הסיכון להדבקות ב- HIV, אך האם יש באמת ''מין בטוח לחלוטין''? ומה אם נקרע הקונדום? ומה לגבי מין אוראלי? האם אדם שאינו נושא את הנגיף ועושה מין אוראלי לנשא אינו נמצא כלל בסיכון? התשובה היא: אדם המקיים יחסי מין עם נשא – גם אם הם מוגנים, נמצא בסיכון להדבקות וסיכון – גם אם הוא קלוש ביותר – הוא עדיין סיכון. אילו ידע שהוא בא במגע מיני עם נשא יתכן שיחליט לוותר על המגע או לוותר על חדירה/ מין אוראלי, או שיעדיף לצמצם את האקטים למה שנראה לו כבטוח דיו. הימנעות מהתחזות :
סטטוס HIV הוא סוג של זהות ויש לו משמעות מבחינת אורח חייו של אדם, התנהגותו ורגשותיו. כאשר נשא מודע להיותו נשא, הסתרת זהות זו כמוה כהתחזות בפני הפרטנר שלך. ככל שהקשר מחייב יותר כך חשוב יותר שבני הזוג יכירו אחד את השני וימנעו מהתחזות. היות וקשרים ארוכי טווח יכולים להיווצר גם ממגע מיני אקראי ועל אחת כמה וכמה מדייט עם כוונת היכרות, אזי לכל אחד מהצדדים הזכות לדעת מה הפוטנציאל של הפרטנר שלו כבן זוגו העתידי. האלמנט ההסברתי:
אחת הטענות המועלות לגבי המודעות הנמוכה לאיידס היא שהנשאים בוחרים לחיות בארון ואינם משתפים איש, ולכן רוב האנשים חושבים שאינם מכירים אף נשא. שיתוף אדם נוסף בכל סיטואציה שהיא תביא לשיפור המודעות שלו למחלה ואולי אף תביא לשינוי ביחסו לנשאים. השינוי זה צריך לבוא מיוזמת הנשאים, היות והם אלה הסובלים ממנו.
נגד החובה ליידע:
אמנם התפיסה המוסרית המקובלת בעולם החילוני המודרני היא שכל דבר הוא מוסרי כל עוד אינו כרוך בפגיעה בשלמותו הגופנית והנפשית של הזולת או בזכויותיו הבסיסיות, אך נוספת לעקרון זה הסתייגות חשובה: החובה המוטלת על כל אחד מאיתנו לשמור על שלמותו הגופנית והנפשית של הזולת וכן על זכויותיו, אינה צריכה לבוא על חשבון בריאותנו, שלומנו וזכויותינו שלנו. יש כאן אם כך שאלה של תמחור נזקים: למי יגרם הנזק הכבד יותר, לנשא הנחשף בפני הפרטנר שלו או לפרטנר כתוצאה מאי החשיפה? עולם נקי מסיכונים? מין מוגן הוא מין מוגן: זוהי פרקטיקה שהוכיחה את עצמה במשך למעלה מ-20 שנות קיומה. פרקטיקה זו פותחה במיוחד עבור סיטואציות בהן אחד מהפרטנרים נושא את הנגיף ואילו השני אינו נושא אותו, והיא עברה בהצלחה את מבחן המציאות וכן גובתה ע"י מספר רב של מחקרים, בהם כאלה שנטלו בהם זוגות דיסקורדנטיים, בהם אחד מבני הזוג חיובי לHIV ואילו השני שלילי. האפשרות להדבק ממגע מיני מוגן לפי כל הכללים היא קלושה, במיוחד כאשר הנשא מודע להיותו נשא. כלומר: ניתן לצפות מנשא המודע לנשאותו, ליתר הקפדה ומודעות לפרטים שאדם שאינו נשא אינו בהכרח מודע להם, כמו: נזק לקונדום, קיומם של פצעים מדממים על גופו של הנשא או של הפרטנר, קיומן של מחלות מדבקות נוספות ועוד. גם היותו של הנשא מטופל ובעל עומס נגיפי מתחת לסף האבחון, מהווה פרמטר בעל ערך מבחינת רמת הסיכון האפשרי לפרטנר. לגבי הטענה כי אין 100% מין בטוח: האם יש משהו שאנו מבצעים בחיינו שהוא 100% בטוח? האם אלו הטוענים שבגלל סיכון מזערי להדבקה ישנה חובת דיווח, נותנים דעתם בכנות באילו סיכונים הם נמצאים באופן יומיומי? למשל: חציית כביש סואן לשם קניית ארטיק, נהיגה כשעייפים, אכילה במקום שאינו מבטיח היגיינה, טיול טרקים בחו"ל, שימוש בסמים, חשיפת העור לשמש למטרת שיזוף ועוד... אמנם מן החוכמה לבצע את המשימות הללו בצורה זהירה, כמו: לחגור חגורת בטיחות או למרוח קרם הגנה, אך קיום יחסי מין מוגנים עם נשא המקפיד על כללי המין המוגן למרות שלא יידע את שותפו על סטטוס הHIV- שלו, משול לנהיגה זהירה עם חגורת בטיחות, רק שישנו הבדל אחד מהותי: כדי שנשא ימנע הדבקה של הפרטנר שלו, מספיק שהוא לבדו יקפיד על כללי הזהירות. כאשר אתה נוהג ברכב על פי כללי הזהירות, אתה עדיין חשוף לפגיעה מנהג שאינו מקפיד. כך שלמעשה מין מוגן, בטוח יותר מנהיגה זהירה. להטעות אדם הדורש מנשא ליידע אותו על נשאותו משול לאדם הדורש מנהג המונית לדווח לו על מידת עייפותו, מצב הרכב וכל סכנה אפשרית. האם אנו באמת מיידעים את שותפינו למשימות שונות ואת הנמצאים בקרבתנו על הסכנות, שאנו עלולים לחשוף אותם אליהן? האם עלה בדעתנו, למשל, שכאשר אנו חולים בשפעת ובאים במגע עם אדם מבוגר בעל מערכת חיסונית חלשה (או עם נשא HIV במצב מחלה מתקדם), אנחנו עלולים לסכן את חייו? ומה לגבי מחלות אחרות המועברות באמצעות מין? ידוע היום כי סרטן צוואר הרחם נגרם מנגיף המועבר באמצעות יחסי מין ויכול לדבק גם ביחסי מין מוגנים. המדובר במחלה שיכולה להיות קטלנית עבור האישה. כמה גברים טרחו ללכת להיבדק על מנת לשלול את האפשרות להעביר את המחלה לפרטנרית שלהם? כמה מאיתנו נבדקו לצהבת נגיפית מסוג B וחוסנו כנגדה? האם אנחנו טורחים ליידע את הפרטנרים שלנו על כך? כמה נשים שאינן משתמשות בגלולות למניעת הריון טורחות לציין בפני הפרטנר שלהן שהיות וקונדום יכול להיקרע, הוא מסתכן בלהיות אב בעל כורחו? על הטוענים כי עלינו לדווח על כל מקור של סכנה שאנו עלולים לגרום לזולתנו ולו הפעוט ביותר, לשאול את עצמם עד כמה הם מצייתים לסטנדרטים המוסריים שלהם עצמם גם כאשר מדובר בנושאים אחרים, או שמא מחלת האיידס נתפסת אצלם בצורה כל כך שלילית, שהם נוטים להחמיר עם נשאי ה HIV יותר מאשר עם כל אחד אחר. הרי לא אחת אנו שומעים אנשים האומרים : ''הייתי מעדיף למות מפיגוע מאשר מאיידס''... או : ''הייתי מעדיף להיות משותק אחרי תאונת דרכים מאשר לחיות עם איידס''... ההתייחסות לאיידס כאל גורם מוות מחפיר או כאל חיים מלאי קלון היא הסיבה העיקרית לכך שאנשים מחמירים את דרישות הזהירות מנשאי איידס יותר מכל ''מקור סיכון'' אפשרי אחר. אין ספק כי לאיידס-פוביה יש משקל כבד בהחמרה הזו. נראה גם כי התומכים בחובת היידוע, למעשה אינם מאמינים כי ישנו דבר כזה מין מוגן וחושבים שגם המקיימים מין מוגן עלולים להדבק. אנשים אלו למעשה מכשילים את עצמם לוגית, היות ואם אין מין מוגן, יתכן וגם הם עצמם – המקפידים לדבריהם על מין מוגן- עלולים להיות נשאים ולסכן את סביבתם. על התומכים בטיעון זה ליישמו הלכה למעשה ולהיבדק אחת לשלושה חודשים, להצטייד בטופס המאשר שהם אינם נשאים ולדרוש מהפרטנרים שלהם אישור שכזה. דרישה זו צריכה להיות הדרישה המינימאלית היות ומכל מגע מיני הם (לפי תפיסתם שלהם), עלולים להפוך לנשאים ולכן אין הם יכולים עוד לבצע חלוקה של ''אנחנו והם'' קרי, חיוביים (אותם יש לבודד) לעומת שליליים, היכולים להיות אזרחים חופשיים. קבוצות הסיכון – האם ניתן לבודד מהם את ''גורם הסיכון''? לשם חידוד הבעיה נתייחס לאלו הנמנים על קבוצות הסיכון, היות וכאן הטיעון בדבר סיכון הפרטנר שלא מבחירתו אינו עומד במבחן המעשי, שהרי אלו הנמצאים בקבוצות הסיכון באים במגע מיני רב פעמי עם נשאים, בידיעתם או שלא בידיעתם ולעיתים קרובות אף עם נשא, שטרם התוודע לנשאותו. לכן, הדרך היחידה היעילה לבודד מקבוצות הסיכון את גורם הסיכון היא ע''י הקפדה על שימוש בקונדום עם כל פרטנר שסטטוס הHIV- שלו אינו ידוע לנו בוודאות. חייבים לזכור: עפ"י מחקר שנערך ע"י משרד הבריאות בשנת 2005, פחות ממחצית מההומואים מקפידים לבצע בדיקת HIV כמומלץ. אלו מהווים את מקור הסכנה העיקרי היות והם לרוב תופסים עצמם כ"שליליים" לנגיף ולא בהכרח מקפידים על מין מוגן. פוטנציאל ההדבקה שלהם גבוה במיוחד היות ואינם מטופלים בתרופות, ולכן העומס הנגיפי שלהם נמצא ברמתו המידבקת. כולנו נשאים עד שלא יוכח אחרת: בין התומכים בחובת היידוע מקובל משום מה התנאי הבא: חובה זו חלה רק על נשא המודע לנשאותו. האומנם? האם נשא שאינו מודע לנשאותו רק משום שלא טרח ללכת להיבדק (או בגלל חששותיו מהתוצאה), באמת פטור מאותם חובות החלים על נשא מודע? שהרי מידע על חשיבות הבדיקה ועל אופן ביצועה וכו' זמין לכל אדם ואי ביצוע בדיקה כזו הוא חוסר אחריות בפני עצמו. נשא שלא ביצע בדיקה למרות שקיים יחסי מין לא מוגנים, ובפרט אם הוא משתייך לאחת מקבוצות הסיכון, הוא בבחינת מתכחש למצבו, ובעקבות חששותיו להתעמת עם המציאות הוא מסכן הן את בריאותו והן את בריאות שותפיו המיניים. לכן, על כל אדם שלא מקפיד על קיום יחסי מין מוגנים וביצוע בדיקות כל שלושה חודשים, לראות את עצמו כנשא בפוטנציה, וכפועל יוצא מהשקפה זו עליו ליידע את שותפיו לגבי האפשרות שהוא נשא. האם מישהו נוהג כך? מוסר בחדר חושך : מין ההגינות יהיה לשפוט את נושא היידוע בהקשר הנורמטיבי של הסצינה ההומואית. המין המזדמן הוא סיטואציה חברתית הכפופה למינימום של כללי נימוס. לדוגמא: חדר חושך בו מתקיימת פעילות מינית בחושך מלא או חלקי וללא יכולת לדעת בוודאות מי הפרטנרים שלך או סאונה, בה מקיימים הבאים סקס וסקס בלבד, מבלי לדעת דבר על שותפם. מינימום מחויבות ומינימום ידע הם תנאי בסיסי למין מזדמן בצורתו הקיצונית כפי שהיא מתבטאת בסצנת הסקס ההומואית ובעיני רבים ממשתתפיה זה גם סוד קסמה. כל הנוטל בה חלק צריך להבין זאת ועם הצטרפותו למעגל, עליו לדעת, שהוא מוותר על מרבית הדרישות המקובלות במסגרות רשמיות יותר. נשאים הנוטלים חלק בסצינה זו יכולים בלב שקט להסתפק בשימוש היעיל בקונדום כאמצעי למניעת הדבקות בHIV- ואלו שאינם נשאים צריכים לוותר על כל שאיפה לשיתוף במידע כלשהו על חייו של הפרטנר. חברה עם סטנדרטים כפולים: כל מי שמכיר את נושא ה- HIV, יודע שהפן החברתי של המחלה קשה יותר מן הפן הרפואי. נשאים סובלים מאפליה חברתית, נידוי, רכילות, יחס מתנשא, בורות וסטיגמה קשה במיוחד. רבים הרואים בנשאים כמי שנענשים בחייהם על אורח חיים מתירני, לא נורמטיבי ולא מוסרי. נשאים סובלים מאפליה במוסדות רפואיים שונים ולא פעם אנו שומעים על פיטורין על רקע של נשאות. האם חברה הנוהגת כך כלפי חלק מחבריה, יכולה לדרוש מהם להקריב קורבן למען אלו שברבים מין המקרים נוהגים כלפיהם באכזריות שכזו? האם הם יזכו ליחס הוגן בתמורה? זהו מצב של סטנדרטים כפולים וצביעות. הדבר נכון גם לגבי מי שנמנים על קבוצות הסיכון השונות. הקהילה האתיופית וכן קהילת הגייז, שתיהן קהילות בעלות שיעור נשאות גבוה מאוד ובכל זאת נוהגות בנשאים שבקרבן יחס אכזרי של נידוי ופסילה. על הנשא לא חלה חובת יידוע, היות וזכותו להגנה ולתמיכה חברתית מתבטלת למעשה ברגע החשיפה. זהו למעשה מעין ''סיום חוזה'' בין הנשא לקהילה וחשוב לזכור: מי שסיימה את החוזה הייתה למעשה הקהילה ולא הפרט. הנשא יכול להסתפק בדרישה המינימאלית – קיום מין מוגן ללא יידוע הפרטנר. כל מה שמעבר לכך יהיה בגדר הקרבה שלא תזכה אותו בכל תמורה הולמת ואף תחמיר את הפגיעה בזכויותיו ובחיי החברה שלו. למעשה ניתן לומר כי על התומכים בדרישה זו לתת לה משנה תוקף ולהפכה מדרישה במסגרת הנורמות החברתיות לדרישה המעוגנת בחוק, שהרי לטענתם מדובר בדיני נפשות. על מנת שלחוק כזה תהיה תועלת מעשית הוא צריך להתבסס על דרישה מכל אזרחי המדינה לבצע בדיקת -HIV תקופתית. קשה יהיה לנבא להיכן יביאו אותנו חוקים כאלה ומה יהיה אופייה של חברה הכופה חוקים מעין אלה על זכות האזרח לבעלותו על גופו שלו. מחיר החשיפה: התומכים בגישה המחייבת נשאים ליידע את שותפיהם למין, למעשה באים בדרישה מין הנשא ''לצאת מהארון'', כלומר: לחיות בגלוי כנשא. יהיה זה נאיבי מאוד מצידם להאמין כי כל אדם שיקבל את המידע יהיה הוגן דיו בכדי לכבד את רצונו של הנשא בדיסקרטיות. על התומכים בטיעון זה להבין את משמעותו מרחיקת הלכת מבחינת איכות חייו של הנשא. הגישה הרווחת היום לגבי אנשים בעלי מיניות שונה או השתייכות למיעוטים שונים היא לעודד אותם לחיות בגלוי עם זהותם על מנת לחיות חיים שלמים ובריאים יותר ועל מנת לחנך את החברה לקבלת השונה, אך בראש ובראשונה היא מוצגת כמועילה לפרט מבחינת איכות חייו. מי שהתוו את הגישה הזו היו והינם עדיין התנועות לשוויון זכויות להומואים, לסביות, בי וטרנס בכל העולם. האם הגישה הזאת מתאימה גם לאנשים הלוקים במחלה מסוימת הנתפסת כמאיימת ועם זאת קלה מאוד להסתרה? האם היא רלוונטית לנשאי HIV ? התשובה לשאלה זו מורכבת: מבחינת יחסה של החברה אין ספק שיציאה מארון הנשאות תקדם את מעמדם של הנשאים כקבוצה בחברה. חיים מחוץ לארון מספקים נראות חברתית ומאפשרים לאקטיביסטים לפעול בגלוי להשגת מטרותיהם, אך מה לגבי השיפור באיכות חייהם של הנשאים כפרטים? כאן מוטלת התועלת שביציאה מהארון בספק רב ונראה כי המחיר אותו יאלץ הנשא לשלם בחייו הפרטיים הוא כבד. האם מגע מני מזדמן ומוגן הכרוך בסיכון מזערי לפרטנר שלך, שווה את הסיכון בהפיכת חייך לקשים עוד יותר? האם רצונך להיות הוגן ב 100% כלפי הפרטנר שלך מצדיק את העוול הצפוי לך ואת המחיר הכבד שתידרש לשלם? מה טיב היחסים? כפי שנאמר לעיל, הדרישה לשיתוף פרטנרים למין בפרטים אינטימיים על חיינו, משתנה בהתאם לסיטואציה החברתית ובהתאם לנורמות המקובלות בחברה זו או אחרת. לכן, על כל אדם הנמצא בסיטואציה מינית לשאול את עצמו: מה טיבה של הסיטואציה שאני נמצא בה והיכן אני עומד בסקאלה שבין סקס אנונימי בחדר חושך לבין חיי נישואין? את דרישותיו מהפרטנר שלו ומעצמו עליו לגזור מהתשובה אליה הגיע. התשובה היא כמובן סובייקטיבית ולכן, עלולה להיות שונה מן התשובה אליה יגיע הפרטנר שלו. פשרה הוגנת: בין התומכים בגישה זו יש הרואים בה כהוגנת במאת האחוזים, אך יש גם הרואים בה מעין פשרה סבירה בין הרצון למנוע הדבקה של הפרטנר במצב של סיכון מזערי לבין הרצון למנוע פגיעה וודאית וחמורה בחיי החברה, המין ומקור הפרנסה של הנשא. בבחינת: זה לא 100% בסדר, אבל זה הכי בסדר שאני יכול להיות כלפי עצמי מבלי לפגוע באחרים.
מוסר בעידן של מגיפה
שתי הגישות המובאות בדיון זה נבדלות זו מזו באופן מהותי הן מבחינה פילוסופית והן מבחינת ההתייחסות למחלת האיידס ודרכי העברתה. מהבחינה הפילוסופית מתאפיינת הגישה המצדדת בחובת הדיווח באבסולוטיזם, כלומר: התומכים בגישה זו בצורתה הקיצונית רואים את המוסר כערך מוחלט שלא ניתן לכופפו ולהגמישו בהתאם למציאות היומיומית. התומכים בגישה השנייה, שאינה מחייבת נשאים ליידע את שותפיהם למין, דוגלים בגישה מוסרית תועלתנית. כלומר: המוסר הוא כלי ליצירת חברה שתיטיב עם כל חבריה במידת האפשר ועל חבריה להגיע לעמק השווה בניהם על מנת שלא לרמוס זה את זכויותיו של זה. אולם נראה כי בין הגישות ישנו הבדל נוסף והוא נגזר מיחסם השונה של בעלי הדעות הללו לפרקטיקה של המין המוגן. נראה כי בין התומכים בגישה המחייבת, רווחת הדעה כי מין מוגן אינו מספק הגנה מלאה מפני הדבקה, בעוד שתומכי הגישה המתירנית מאמינים שמין מוגן מספק הגנה מלאה מפני הדבקות. אך דבר אחד משותף לכולנו, המחמירים והמקלים: הפחד. כולנו מפחדים וכולנו מוצאים דרכים שונות על מנת להתמודד עם הפחד. חלקנו מפחדים מפני הדבקות בנגיף. חלקנו פוחדים להיבדק. חלקנו פוחדים מפני האפליה הנלווית וכולנו פוחדים להיות לבד. כאשר הפחד הוא הרגש הדומיננטי בחיינו, אין באפשרותנו להיות 100% מוסריים. שתי הגישות- המחמירה והמקלה- לוקות באי שלמות מוסרית. הראשונה בהפילה את מלוא האחריות ואת מלוא המחיר על הנשאים וזאת מתוך העדפה ברורה של טובת כלל הציבור על פני טובתו של מיעוט וחרף הימצאותה של פרקטיקה שמעמידה בשאלה את הצורך באפליה שכזו. ואילו הגישה השנייה פגומה משום וויתורה על אידיאלים של כנות, שיתוף ושמירה על בטחונו המושלם של הזולת וזאת מתוך הרצון החזק מכל : ההישרדות. ההכרעה באילו מין הגישות תנקוט תיגזר ברבים מהמקרים מהסיטואציה בה אתה נמצא. רבים מהתומכים בגישה המחמירה מצאו עצמם מחליפים דעה בעקבות הפיכתם לנשאים ורבים מהם כועסים על המחמירים בעודם שוכחים כי פעם חשבו כך בעצמם. כך או כך, אין להקל ראש באף אחת מהגישות ולזרוק לחלל האוויר דעה שטרם הושקעה בה מחשבה או שנחוותה תוך חוסר הכרות מוחלט עם הבעיה. לאגואיזם יש מקום בחברה האנושית וכמובן לאלטרואיזם המותיר אותנו מין הבהמה, אבל את הצביעות כולנו חייבים למגר, תהה דעתנו כלפי הסוגיה אשר תהה.
