תרגום מאמר מערכת מאת אנדרו סאליבן שפורסם ב"וושינגטון פוסט" ב-14.5.08:

12 מדינות אוסרות על כניסת נשאי HIV לגבולן, הן לצרכי הגירה והן שלא לצרכי הגירה: ארמניה, ממלכת ברוניי, עיראק, לוב, מולדביה, עומאן, קטאר, רוסיה, ערב הסעודית, דרום קוריאה, סודאן ו...ארה"ב. אפילו סין השמרנית פעלה לאחרונה להסיר איסור זה מהחשש מתקרית נוספת שתעיב על המשחקים האולימפיים. למרות זאת, האיסור האמריקאי עדיין בתוקפו. 

זה נראה בלתי נתפס שהמדינה שהייתה הכי רחבת לב ועוזרת לאנשים שחיים עם HIV, תאסור על פי החוק על כניסתם של כל נשאי HIV שאינם אמריקאים. אך זה נכון: המרכז העולמי המוביל של מחקר ציבורי ופרטי של HIV מפלה כנגד אלו החיים עם הנגיף.

HIV זה המצב הרפואי היחיד שמצוין בחוק באופן קבוע כעילה לאי קבלת אשרת כניסה  לארה"ב. אפילו הצרעת והשחפת נותרו לשיקול דעתו של מזכיר שירותי הבריאות והרווחה.
ניתן לייחס את האיסור המפורסם לפאניקה ששלטה בוויכוח הציבורי לגבי HIV לפני שני עשורים. האיסור היה פרי מוחו של סנאטור ג'סי הלמס (שאחר כך התחרט על העוינות הראשונית שלו כלפי אנשים עם HIV/איידס). הנשיא ג'ורג' בוש אמנם רצה לוותר על חקיקת האיסור, אך בשנת 1993, אחרי ההפחדה לגבי הפליטים מהאיטי, הקונגרס הכניס את החוק לתוקפו.

זכורה לי במיוחד השנה שבה אני, מהגר חוקי, נדבקתי ב-HIV. בזכות עורכי דין נהדרים, ויזת "O" נדירה (המונפקת רק לאנשי אמנות ומדע), בקשה שחתומה על ידי הממשלה ואלפי דולרים להוצאות משפטיות, הצלחתי להישאר בארה"ב.

עם זאת, מאחר שאני נשא, אני לא כשיר מבחינת ארה"ב להפוך לתושב קבע. מדי שנה אני חייב לעזוב את המדינה ולהגיש בקשה חוזרת לכניסה מחדש. חייתי בארה"ב קרוב לרבע מאה, שילמתי מסים, התחתנתי ובניתי כאן את חיי – אך בגלל ה-HIV, אני חי בצל האיום שיום בהיר אחד ייאלצו אותי לעזוב את המדינה לתמיד. אחרי פרק זמן מסוים של הרגשת הלחץ וחוסר הביטחון, הדבר מתחיל לכרסם במשפחה שלך ובבריאותך.

אני אחד מברי המזל הלא אמריקאים עם HIV. אחרים כמוני חיים בפחד מתמיד מלהיחשף; רבים נדרשים להחביא את התרופות שלהם כשהם נכנסים למדינה מהחשש שיתגלו על ידי רשויות ההגירה. זוגות התפרקו והופרדו. ועידות בינלאומיות בנושא HIV/איידס לא התקיימו שנים ארוכות על אדמת ארה"ב בגלל האיסור.

חוק זה החזיק מעמד זמן רב כל כך מאחר ואף חזית מקרב ציבור הבוחרים לא פעלה עד היום לביטולו. מהגרים ומבקרים עם HIV פוחדים לרוב להשמיע את קולם. במקרים רבים האיסור עצמו גם בלתי ניתן לאכיפה – זה בלתי אפשרי לקחת דם מכל האנשים שמגיעים לאמריקה, לעכב אותם עד שיחזרו התוצאות ואז להחזיר חזרה את אלו שיימצאו חיוביים בבדיקה. האכיפה אפשרית רק במקרים בהם המהגרים מגלים מרצונם  את סטאטוס ה-HIV שלהם – כמו במקרה שלי – או מגישים בקשה לקבלת תושבות. התוצאה של מדיניות אכיפה זו היא לא מניעה של התפשטות ה-HIV לתוך ארה"ב אלא אפליה כנגד מהגרים חוקיים שחיים עם HIV.  

האם טיפול ב-HIV כמו בכל מצב רפואי אחר יעלה לארה"ב במקרה שמבקרים או מהגרים אלו יהפכו בנקודה מסוימת של הזמן לתלויים? זו אפשרות – אך כל המהגרים החוקיים והספונסרים שלהם נדרשים ממילא להוכיח מסוגלות כלכלית לממן לעצמם ביטוח בריאות פרטי לפחות ל-10 שנים מרגע הגעתם.

ביטוח בריאות פרטי כתנאי לביקור או להגירה לארה"ב עם HIV, מונע עלויות ממשלתיות רציניות, וכספי המיסים שיועברו לממשלה על ידי המהגרים המוכשרים הרבים יהיו רווח נקי לממשלה – רווח שלפי הערכות מסוימות נאמד בעשרות מיליוני דולרים. 

בסופו של דבר, חשיבות ביטולו של האיסור היא לא סביב הכסף. מדובר בהצהרה שארה"ב אינה מפלה כנגד אנשים עם HIV ואינה משמרת את הפוביות של העבר. זו הסיבה שהצעת הביטול של החוק (בתיקון של האישור מחדש של תוכנית הנשיא האמריקאית לאיידס) נתמכה על ידי סנאטורים משתי המפלגות: כולל הרפובליקאים גורדון סמית' וריצ'ארד לוגאר והדמוקרטים ג'ון קרי וברק אובמה,. הם יודעים כי מדיניות ההגירה ובריאות הציבור לא יכולה להתבסס על סטיגמה או פחד. ביטול האיסור יהווה גושפנקא סופית והולמת למורשת ה-HIV ואיידס המפוארת שהצליח לבנות בוש במדיניותו ויחסו הרציני לנושא.    

שווה לזכור כי אנו מדברים על מהגרים חוקיים ומבקרים, אנשים אשר עוברים דרך כל התהליך ומבקשים לקחת חלק ולתרום למדינה זו. להפוך את ה-HIV למצב הרפואי היחיד אשר מונע ממישהו להגר או אף לבקר בארץ זו, הוא איתות לאנשים ש-HIV זה משהו שצריך להתבייש בו. סטיגמה זו היא אחד המכשולים הגדולים ביותר של ה-HIV בעולם. ארה"ב עשתה רבות לצמצם את הסטיגמה; והנצחתה במדיניות ההגירה זה דבר שפשוט לא מסתדר עם ההיגיון.

אנשים החיים עם HIV הם לא פחות שווים כאזרחי ארה"ב מאשר כל אחד אחר. כל מה שאנו מבקשים זה שיאפשרו לנו לבקר, לחיות ולעבוד באמריקה, להגשים את החלום של להפוך לאמריקאי – בלי קשר לסטאטוס ה-HIV שלנו.

אנדרו סאליבן הוא עורך בכיר ב- Atlantic magazineועורך לשעבר של The New Republic-

ראו גם