המשפט הישראלי לא הרבה לעסוק עד כה בהיבטים משפטיים של החיים עם נגיף ה HIV. רוב הפסיקה הישראלית בנושא מתקשרת לתחום הפלילי. אולם קיימות הלכות רבות בנושאים רלוונטיים, אשר ניתן ליישם על בעיות יומיומיות המצריכות סעדים משפטיים. יש להדגיש, כי עד למועד בו יבואו נושאים לדיון בבימ"ש ויגיעו להכרעה בפסיקה, לא ניתן לדעת בוודאות כיצד תיושם ההלכה על מקרה ספציפי, אולם ניתן לנסות ולהעריך זאת על פי ניסיון מתחומים אחרים.
האם יש לי הגנה מפני אפליה כלשהי הנגרמת בשל חי עם נגיף ה HIV?
בבג"צ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ ואח', פ"ד מח(5) 749 היטיב בית המשפט להסביר מהו עיקרון השוויון:
"עקרון השוויון מעוגן במספר מערכות נורמאטיביות. ראשית, הוא עיקרון הלכתי פרי "המשפט המקובל נוסח ישראל". עיקרון זה מוקרן אל תוך תכליתו האובייקטיבית של כל דבר חקיקה ומהווה אמת מידה לפרשנותו. שנית, הוא מעוגן בדין הישראלי החקוק. תחילתו בהכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין; המשכו בדברי חקיקה המגבשים שוויון זה במערכות יחסים מיוחדות, ולשיאו הוא הגיע עם חקיקתו של חוק-יסוד:ו כבוד האדם וחירותו, אשר עיגן את השוויון כזכות חוקתית על-חוקית בגדריו של כבוד האדם"
הזכות לשוויון הינה צידו השני של המטבע אשר מצידו האחד אפליה ומזכות זו עולה, כי כל אדם, גם אם הוא חי עם HIV, שווה בפני החוק. זוהי, אם כן, נקודת המוצא.
המחוקק אוסר אפליה באשר היא. איסור זה מעוגן, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מתחיל בהגדרה הבאה:
"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל" .
מכאן עולה, כי נקודת המוצא הינה האדם ואפליה אינה עולה בקנה אחד עם ערכים עליהם בא חוק היסוד להגן, ובכלל זה לא לפגוע בזכות התנועה, הקניין והכבוד של כל אדם באשר הוא. זהו למעשה הכלל. יחד עם זאת, מאחר וחוק היסוד מאפשר פגיעה מסוימת בזכויות המוגנות בו ובלבד שהדבר יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה, חוקקו חוקים נוספים אשר נועדו למנוע את אותן פרצות או שאלות הנוגעות לפרשנות אשר עלולות להתעורר. כך, חוקקו חוקים ספציפיים אשר נועדו להגן בפני אפליה במקרים ספציפיים. לדוגמה: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אשר בא לנסות ולעקור מן השורש תופעות של אפליה במקומות העבודה על בסיס מין, נטייה מינית, לאום, דת וכו'.
איסור אפליה כנגד אנשים החיים עם הנגיף נכון להיום, אין חוק ספציפי, אולם על פי חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות, אשר נכנס לתוקף בשנת 1999, ייתכן מאוד שאיסור האפליה כנגד אנשים עם מוגבלויות יחול גם על אפליית אנשים החיים עם הנגיף. החוק מגדיר "מוגבלות" כלקות פיסית, נפשית או שכלית.. קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו של האדם באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומיה חיים העיקריים. מאחר ועד כה לא נדון מקרה של חיים עם הנגיף על פי חוק זה בביהמ"ש, לא ברור עם ביהמ"ש יקבל את העמדה שחיים עם הנגיף, ללא בעיות בריאות נוספות, יענה על הגדרת המוגבלות בחוק.
איסור אפליה בתחום העבודה שני חוקים מגינים על הנשאים בכל הנוגע לתום העבודה, או בשפה משפטית – "חופש העיסוק". החוק הראשון הינו חוק יסוד: חופש העיסוק. בדומה לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, מטרתו של חוק זה, בראש ובראשונה, "להגן על חופש העיסוק כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" והוא קובע, כי : "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד." גם כאן, ניתן להגביל את חופש העיסוק במידה מסויימת ולתכלית ראויה ובכדי שלא ייווצרו מצבים בהם אנשים עם מוגבלויות לא ימצאו את מקומם במעגל העבודה, חוקק חוק שיוויון לאנשים עם מוגבלויות שמצטרף לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה.
חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות קובע, כי יש איסור אפליה בתחום התעסוקה בנושאים של קבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום בעבודה, פיטורין, הטבות ותשלומים בגין פרישה, הכשרה או השתלמות מקצועית. איסור האפליה כפוף לכך שהאדם אכן כשיר לתפקיד. במקרה של אפליה, ניתן להגיש תביעה כנגד המעסיק המפלה לביה"ד לעבודה.
איסור אפליה בתחום קבלת שירותים מגוף ציבורי או מגופים פרטיים. איסור האפליה נגזר הן מכללי המנהל הציבורי התקין והן מהוראות חוק היסוד, האוסרים על רשות ציבורית להפלות בין אדם לרעהו. חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000 הינו חוק אשר מטרתו לקדם שיוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים. ההגדרה בחוק רחבה מאוד. כך, מקום ציבורי הוא - כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית; "שירותים ציבוריים הינם - " — שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור; וכן "שירותים פיננסים" — שירותי בנקאות, מתן אשראי וביטוח ו "שירותי תחבורה" — אוטובוסים, רכבות, תובלה אווירית, אניות, שירותי הסעה והשכרת רכב. חשוב להדגיש, כי המחוקק קבע פיצוי אף ללא הוכחת נזק כאשר פגעו בזכויותיו של אדם על פי חוק זה וכן אחריות אישית של מנהל בחברה או בגוף אשר סירב לספק שירות כזה או אחר וזאת על מנת לגרום לאותם בעלי תפקידים ניהוליים להנחות את עובדיהם לפעול על פי החוק.
המשפט בתחום הבריאות חוק זכויות החולה אוסר על אפליה בין אנשים בקבלת שירות רפואי מטעמי דת, גזע, לאום וכו'. הדבר אמור גם לגבי טיפולי שיניים. במקרה של הפרת האיסור, ניתן להגיש תלונה לוועדת בדיקה של הגוף המפלה – וועדת האתיקה ומשרד הבריאות. כמו כן, ישנם מקרים בהם ניתן יהיה להגיש תביעה אזרחית כנגד אדם/גוף בגין הפרת חובה חקוקה. הבעיה במקרה של תביעה, היא שלא ברור כיצד ביהמ"ש יתייחס לאפליה כנגד אדם שחי עם HIV/איידס, למול זכותו של הרופא שלא לסכן את עצמו בהדבקות במחלה. ייתכן שביהמ"ש יראה בחוסר רצונו של הרופא לטפל בגין מצב של נשאות כסיבה עניינית, הדבר יהיה תלוי בפרטי המקרה. בין היתר – סוג הטיפול, מידת הסיכון לרופא המטפל, האם הרופא הינו רופא פרטי וניתן לקבל את הטיפול באמצעות רפואה ציבורית או האם הרופא הינו רופא חדר מיון בבי"ח ציבורי וכו'. כמו כן, להערכתי, להשקפת עולמו של השופט ומידת החרדה שלו ממחלת האיידס, תהיה השפעה על תוצאות הדיון, גם אם זה לא ייאמר אף פעם במפורש.
מהי הזכות לסודיות רפואית וגבולותיה, האם ניתן לחייב אותי לוותר עליה והאם ניתן לוותר עליה מרצון? משמעות המונח "סודיות רפואית" מעוגנת במימוש זכותו של האדם שמיידע בדבר מצבו הרפואי לא יועבר לאנשים אשר איננו מעוניין שיידעו על מצבו. זכותו של אדם לסודיות רפואית מעוגנת במספר חוקים: חוק הגנת הפרטיות, חוק זכויות החולה, וכנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מהגנה על הפרטיות. אולם, כאמור, הזכות לסודיות רפואית איננה זכות מוחלטת ויש לבחון בכל מקרה ומקרה, האם ישנה סיבה שמצדיקה את הסרת החיסיון באופן חלקי או מוחלט. ישנם מצבים בהם יחויב אדם לוותר על הסודיות הרפואית שלו. כמו כן, ישנם מצבים בהם יעדיף לוותר על כך מרצונו. במקרה של נשאות HIV, יש חובה על הרופא המטפל ליידע את משרד הבריאות על דבר הנשאות, ובדיקות לגילוי הנגיף חייבות להיעשות בצורה המזהה את הנבדק באמצעות מספר תעודת זהות, שם וכו'. משרד הבריאות מחויב לשמור על המידע בסוד, בכפוף לשימוש לצרכי טיפול ו/או מחקר (תוך שמירה על פרטיות) ולמאבק במחלה. חשוב לציין, כי באופן חריג לאור הנסיבות, גם קטין אשר מבקש לעבור בדיקה לגילוי איידס, יכול לעבור בדיקה כזו ללא אישור מהורה או אפוטרופוס, ובלבד שייעשה זאת במוסד אשר אושר ע"י שר הבריאות. גם במקרה זה – זכאי הקטין, על פי החוק, לשמירה על פרטיותו ותוצאות הבדיקה יישארו חסויות.
הסודיות הרפואית ופרסום בעיתון בישראל נדונו מספר פעמים מקרים בהם התבקש ביהמ"ש לאשר פרסום שמו של אדם נשא ואת תמונתו בעילה של "טובת הציבור". במקרה בו נציגי משרד הבריאות סברו כי הפרסום יועיל למניעת הפצת המחלה, ביהמ"ש אישר את פרסום. במקרה בו נציגי משרד הבריאות והיועץ המשפטי לממשלה התנגדו לבקשה, ביהמ"ש סרב לאשר את הפרסום, בכפוף לחתימה של הנשאית על הצהרה כי היא תיידע כל אדם המעוניין לבוא עמה במגע מיני על מצבה הרפואי. ראוי לציין, כי ביהמ"ש לא ברר כלל באם הטענות כאילו היא איננה מיידעת את שותפיה למגע המיני וכי יש לה שותפים רבים, נכונות. ראוי לציין את המקרה של עפרה חזה ז"ל, אשר לפרסום דבר מחלתה לא היה כל קשר ל"טובת הציבור", אלא התבצעה בעילה של "זכות הציבור לדעת" וזאת מכיוון שהייתה מפורסמת. מאחר והפרסום התבצע באמצעות האינטרנט ולא באמצעות העיתונות הכתובה והטלוויזיה, לא ברור אם חוק הגנת הפרטיות אשר אוסר פרסום בעיתון חל על האינטרנט, וכן לא ברור אם העיתונות הכתובה והטלוויזיה היו רשאים "להעתיק" את הפרסום לאחר שפורסם באינטרנט. הנושא עדיין לא נדון בפסיקה ולכן לא ניתן לדעת כיצד ביהמ"ש יתייחס אליו.
מה ניתן לעשות במקרה של הפרת הסודיות הרפואית? הפרה של כלל הסודיות הרפואית יכולה להיחשב כעוולה אזרחית על פי חוק הגנת הפרטיות, המזכה את מי שנעשה העוול נגדו בזכות תביעה כספית על פי פקודת הנזיקין כעוולה אזרחית, ואם נעשה הדבר בכוונה – דינו מאסר עד חמש שנים (כלומר – סנקציה פלילית וסנקציה אזרחית)., אם הפרת הסודיות בוצעה על ידי אדם או גוף אשר היה, על פי החוק, חייב לשמור את המידע הרפואי, כמו מוסדות רפואיים וכו', ניתן לתבוע גם בגין הפרת חובה חקוקה. חשוב להדגיש כי רופאים, עובדים סוציאליים וכל גורם מטפל אחר אשר קיבל את המידע לצורכי הטיפול, מחויבים בשמירת המידע בצורה שלא תאפשר חשיפתו תוך פגיעה בפרטיות. במקרה של הפרת הסודיות על ידי גוף ו/או רופא, ניתן גם להגיש תלונה לוועדת בדיקה, וועדת האתיקה ומשרד הבריאות.
האם ניתן לעשות שימוש בויתור על סודיות רפואית מעבר למטרה שלשמה ניתן הוויתור? וויתור על סודיות רפואית ניתן, בכל מקרה ומקרה, למטרה ספציפית בלבד. הן אם מדובר בחובה על פי חוק, והן אם מדובר על וויתור מרצון. מי שהועבר לו מידע רפואי על פי וויתור סודיות או על פי חוק, מחויב לשמור את המידע ולא להעבירו הלאה ולהשתמש בו רק למטרה שלשמה המידע התקבל. במקרה אשר מקבלי המידע מחויבים על פי חוק להעביר את המידע, כגון במקרה של צו בימ"ש, גם העברת המידע חייבת להיעשות בצורה מבוקרת שלא תאפשר שהמידע יגיע לגורמים אשר אינם מוסמכים לקבלו.
האם יש לי זכות, במסגרת הזכות לסודיות רפואית, לא ליידע את שותפי למגע מיני בדבר היותי נשא? פסקי הדין שעוסקים בהרשעת אדם בגין "מעשה שעלול להפיץ מחלה מסוכנת" כולם מתייחסים למצב בו נושא הנגיף, אשר ידע או היה צריך לדעת על נשאותו (היה לו סיבות לחשוד אבל בחר להתעלם ולא להיבדק), קיים יחסי מין בלתי מוגנים ולא יידע את בנות/בני הזוג שלו בדבר נשאותו. לאור הדברים שנאמרו בפסיקה ניתן להסיק כי חובת יידעו קיימת כאשר מדובר בכל מגע מיני לא מוגן. מגעים מיניים מזדמנים, מכל סוג, מוגנים בקונדום אשר אינם אמורים להפיץ את המחלה אינם מחייבים יידוע. לגבי בני זוג קבועים, יש נטייה רבה יותר להטיל חובה על הנשא ליידע את בן הזוג בדבר הנשאות, מאחר ויש סיכוי כי לאורך זמן עלולה להיות חשיפה לנגיף גם אם משתדלים להקפיד על מגע מיני מוגן. במידה ונשא הנגיף עצמו איננו מעוניין להעביר את המידע לבן/בת זוגו הקבוע/ה, רשאי רופא המחוז או מנהל מרכז הבדיקות לגילוי הנגיף להעביר את המידע לבן הזוג, אולם זאת רק במידה והרופאים סבורים שהנשא אכן מסכן את בריאות בן/בת הזוג. כמו כן, על פי חוק זכויות החולה, ישנו הליך של הפעלת ועדת אתיקה במקרה ובו המטפלים סבורים שיש להעביר את המידע לבן הזוג ללא רצונו של הנשא ולנשא יש הזכות לתת את נימוקיו מדוע להימנע מהעברת המידע. בן הזוג מחויב כמובן לשמור על הסודיות הרפואית של בן זוגו (הנשא).
האם יש לי חובה ליידע רופא מטפל בדבר הנשאות? בארץ עדיין אין פסיקה שעוסקת בנושא. לכאורה, אם הרופא לא מטפל בבעיה רלוונטית, לדוגמה רופא אורטופד שהפניה אליו התבצעה בשל צורך במדרסים חדשים, אזי אין חובת יידוע. ככל שהטיפול חושף את הרופא לסכנה גדולה יותר בהדבקות, לדוגמה – טיפול שיניים, כך ידרוש ביהמ"ש חובת גילוי רחבה יותר. צריך לזכור עוד כי ביהמ"ש יוצא מתוך הנחה שהרופא מחויב בשמירה על סודיות רפואית ומוטלת עליו גם החובה לטפל בחולה גם במצב של נשאות, ולכן אין סיבה הגיונית לא לתת את המידע. מקרה של הפרת הסודיות הרפואית ו/או הזכות לטיפול רפואי מצד רופא אשר קיבל את המידע והחליט לא לטפל, יכול להיות מטופל במסגרות אחרות, כגון ועדות במשרד הבריאות,תביעה בעילה של "הפרת חובה חקוקה" וכו'. מאידך על הרופאים מוטלת חובה להיזהר עם כל אדם ולא לצאת מתוך הנחה שיידעו אותם בדבר הנשאות.
האם לרופא שהנו נשא HIV יש חובה לדווח למטופל על מצבו הרפואי? הדבר יהיה תלוי בפרשנות ביהמ"ש לעובדות המקרה, כגון רמת הסיכון למטופל וכד'. כמובן שהדבר יישקל למול הזכות לסודיות רפואית וזכותו של הרופא להתפרנס למחייתו.
האם יש לי זכות שלא ליידע את מעסיקי או מעסיק פוטנציאלי בדבר מצבי הרפואי? כאשר המצב הרפואי איננו רלוונטי לעבודה, זכותו של כל אדם לשמור על חיסיון רפואי. ייתכנו מקרים ספציפיים בהם הסתרת דבר הנשאות עלול להיחשב כמסכן אנשים אחרים. במידה ואדם מעוניין לקבל חופשות לצורך טיפולים רפואיים, או שעות עבודה שונות וכו' מעבר לקבוע בחוק או בחוזה עבודה, אזי לשיקול דעתו כמה מידע לחשוף ובלבד שלא ישקר. יש לציין כי ישנם מקרים בהם קבלה לעבודה מותנית במצב רפואי תקין, ובלבד שהדבר מתבקש מאופיו של התפקיד. במקרה כזה, על מבקש העבודה לוותר על הסודיות הרפואית או לוותר באופן חלקי רק בנוגע למידע הרלוונטי לביצוע התפקיד.
האם ויתור על סודיות רפואית לטובת קרנות פנסיה, ביטוח מנהלים וכו' הינו גם ויתור על סודיות רפואית לטובת המעסיק? לא, המעביד לא אמור לקבל את המידע.
האם יש חובה ליידע מוסד חינוכי או לימודי אחר בדבר המצב הרפואי? אין חובה. במידה והמידע הרפואי נמסר, על המוסד החינוכי והגורם הספציפי שאליו הועבר המידע להבטיח את אי העברת המידע הלאה לגורמים לא מוסמכים כגון מורים, הורי ילדים אחרים, ילדים אחרים וכו'.
האם ניתן לחייב אותי בביצוע בדיקות רפואיות לגילוי הנגיף בדם? בעיקרון, לא ניתן לחייב אדם לבצע בדיקות רפואיות פולשניות בגופו, לרבות בדיקות דם ללא הסכמתו. ייתכנו מצבים קיצוניים בהם יסכים בימ"ש לתת צו המחייב עשיית בדיקה פולשנית בניגוד לרצונו המפורש של אדם. חיוב כזה יכול להתבצע רק באמצעות צו של בימ"ש ובבקשה יש לשכנע את ביהמ"ש כי הנזק שייגרם לאדם אחר בגין אי ביצוע הבדיקה, יעלה על הנזק של ביצוע הבדיקה באדם בניגוד לרצונו. לעניין זה, קיימים שני חוקים רלבנטיים, אשר מתנגשים אמנם בהוראות החוקים המגנים על זכות הפרט, אך במאזן האינטרסים, נראה כי בנסיבות מסוימות הם יגברו. כך, סעיף 14 לפקודת בריאות העם, 1940, הקובעת כדלקמן: "המנהל או רופא ממשלתי או מפקח רשאי בכל שעה נאותה משעות היום להיכנס לבית או למקום אשר יש לו יסוד להאמין כי קיימת בו מחלה מדבקת, או כי לא מכבר הייתה קיימת בו מחלה מדבקת ולבדוק אותם וכן רשאי הוא לבדוק כל אדם שנמצא באותם הבתים או באותו המקום, אם מסרבים להרשותו להיכנס או לבדוק, מותר לקבל משופט של בית משפט שלום צו המתיר את הכניסה". וכן: סעיף 2 לצו בריאות העם (בדיקות רפואיות ומתן הוראות לעניין תסמונת הכשל החיסוני הנרכש), תשמ"ח 1987- מצוינת חובת הבדיקה ולפיה: "חשוף להידבקות יעבור בדיקה אחת לשישה חודשים". ויודגש כי צו זה מתייחס באופן קונקרטי למחלת האיידס ובסעיף ההגדרות מצוין כי הגדרת בדיקה הינה בדיקת דם לגילוי נוגדנים כנגד הנגיף כאשר הנגיף מוגדר כנגיף הגורם לתסמונת הכשל החיסוני הנרכש. במקרה בו נפצע שוטר בעת שתפס עצור אשר פרץ לבית, ביקש השוטר כי תבוצע בעציר בדיקה לגילוי איידס. מאחר והנסיבות רמזו על כך שהעציר נמצא בדרגת סיכון גבוהה, ובשיקול כל האינטרסים לכאן ולכאן, נתן בית המשפט צו אשר חייב את העציר לערוך בדיקה.
לגבי מעסיקים – אם אין סיבה הקשורה בתפקיד להפניה לבדיקות רפואיות, הרי שהפניה כזו היא בגדר הפרת חובת הסודיות הרפואית של האדם. חשוב להדגיש כי גם אם יש סיבה לבדיקות רפואיות, גם ההפניה לבדיקות איננה יכולה להיות כללית אלא ספציפית, לבדיקות הקשורות בתפקיד.
האם מוטלת עליי חובה לקיים יחסי מין מוגנים על פי החוק? במילה אחת: כן. אדם הנושא את הנגיף חייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למנוע את הפצת המחלה. ניתן להעמיד לדין פלילי אדם החי עם HIV אשר מקיים יחסים בלתי מוגנים גם אם לא התרחשה הדבקה בפועל. אדם אחר אשר נגרם לו נזק, כולל חשש מהדבקה (נזק נפשי) כתוצאה מ"התנהגות מסכנת", כאמור, יכול לתבוע תביעה אזרחית כספית את "המסכן" וזאת בנוסף לפניה למשטרה ונקיטת ההליך הפלילי. כל אדם שיודע על התנהגות מינית מסוכנת מכוונת חייב לדווח למשטרה.
הרם מצב של נשאות יכול להוות עילה לשלילת הורות (הוצאת ילד מהבית ע"י המדינה או במסגרת הליך גירושין)? לא. בהליך גירושין ובהליכי הוצאת ילד מהבית, פועלים על פי עיקרון "טובת הילד", אשר לפיו מצב בריאותי של הורה אשר איננו מסכן את ילדו, איננו מהווה עילה להוצאת ילד מאותו הורה. רצוי לדעת כי במקרה של סכסוך בין בני זוג, מעדיף ביהמ"ש לרוב את האם, אלא אם יש הסכמה אחרת בין בני הזוג, או כאשר האם איננה כשירה לגדל את הילד, כלומר מתעללת, ו/או מזניחה אותו בצורה קיצונית וכד'.
בשולי הדברים: ברצוני להזכיר פעם נוספת את פקודת "בריאות העם", אשר נותנת למשרד הבריאות ולמפקחים מטעמו כוח רב להפר זכויות של חולים החולי במחלות המוגדרות כמדבקות ע"י פגיעה בסודיות הרפואית, בידוד, מעקב, איסור על עיסוקים מסוימים, וכד'. מדובר בפקודה מנדטורית משנת 1940 אשר עדיין קיימת בספר החוקים ואשר עודכנה במהלך השנים ע"י צווים. מחלת האיידס מוגדרת כמחלה מדבקת בפקודה. במקום בו בוצעה הפרה של כללי סודיות רפואית ו/או אפליה, כנגד נשא ע"י משרד הבריאות בטענה כי הדבר נחוץ למניעת הפצת מחלת האיידס, סביר להניח, מתוך ניסיון העבר, כי ביהמ"ש יטה לקבל את עמדת משרד הבריאות, זאת לאור פקודת בריאות העם. כנגד פעילות מסוג זה של משרד הבריאות, ניתן יהיה לטעון כי מכיוון שהוראות חוק זכויות החולה מעודכנות וספציפיות יותר, יש לצמצם עד כדי ביטול את הסמכויות הפוגעות בזכויות חולים במחלות מדבקות. האופן שבו ביהמ"ש ינהג תלוי בהרבה גורמים, ובכללן השקפת עולמו של השופט שישב בדין.
מילון מונחים
משפט פלילי – הליך המתנהל בין המדינה לבין אזרח אשר ביצע מעשה בניגוד לחוק ואשר מקנה למדינה את הזכות להעניש אותו בחוק העונשין ו/או בחוקים אחרים. כמו כן, זהו שם כולל לכל החוקים, התיאוריות והפסיקה העוסקים בתחום. הליך פלילי מתחיל תמיד בתלונה למשטרה ובפתיחת חקירה משפטית.
משפט אזרחי – הליך המתנהל בין אדם/גוף /קבוצת אנשים, לבין אדם/גוף/קבוצות של אנשים אחרים, בשל מעשה בניגוד לחוק אשר מקנה לאזרח הפרטי זכות תביעה כנגד אזרחים פרטיים אחרים, ואף כנגד המדינה.
בג"ץ – בין דין גבוה לצדק בו מתקיים הליך בין אזרח לרשות של המדינה, בשל התנהגות של הרשות (או פרטים ברשות) אשר פגעה באזרח ונעשתה בחוסר סמכות, או היוותה פגיעה בזכויות האזרח/האדם שלו לדעתו. פניה לבג"ץ נקראת עתירה.
פסיקה – ההחלטות שנכתבות על ידי השופטים במהלך ובסיום ההליך המשפטי.
חקיקה – כל החוקים, התקנות והצווים שהוצאו על ידי הכנסות והממשלה.
עילה – סיבה משפטית לפתיחת הליכים במשפט אזרחי.
עבירה – מעשה אשר הוגדר בחוק כמקנה עילה למדינה לנקוט בהליכים פליליים נגד אדם.
עוולה – מעשה אשר הוגדר בחוק כמקנה זכות לתביעה במסגרת משפט אזרחי.
חוק יסוד – חוק בעל מעמד מיוחד שנועד להצביע על חשיבות הנושא המטופל בחוק, ואשר ברוב המקרים נועד לשמש גם כאמת מידה לפרשנות של חוקים אחרים.
פקודת הנזיקין – חוק שמגדיר סוג של מעשים כעוולות, אשר במידה ונגרם נזק בשל עשייתם, ניתן להגיש תביעה אזרחית. חוק זה הוא לא החוק היחידי שבגינו ניתן לתבוע תביעה אזרחית, אולם הוא מקיף רשימה של מעשים הגורמים נזק שהם ברי תביעה.
חוק הגנת הפרטיות – החוק שמגדיר מהם סוגי המעשים הנחשבים להפרה של פרטיותו של אדם, אשר בגינם ניתן לתבוע בהליך אזרחי או פלילי.
עו"ד סלעית קולר, נובמבר 2005
דפים במדור זה
בימ"ש העליון: איידס לא שווה למוות 23.6.08 -בפסק דין תקדימי קובע בית המשפט העליון כי בישראל של היום, HIV/איידס לא שווה למוות. ד"ר גדעון הירש, מנכ"ל הוועד: "אנו צופים כי התפיסה העדכנית של המחלה, כפי שמנוסחת בהחלטת העליון תקל על נשאים בבואם לעתור לערכאות נמוכות יותר כנגד אפליה או שלילת זכויות"
•
עוד...
התקדמות במאבק לביטוח חיים לנשאים 26.11.07 - מבדיקה שערך יואב ויטריאול עבור אתר msn עולה, כי חברות הביטוח "הפניקס" ו"איילון" החלו לשנות מדיניותן בנוגע לנשאים. בשורה טובה לנשאים בישראל
•
עוד...
