בעיית התפשטות האיידס בקרב הקהילה השחורה בארה"ב היא בעיה כבדת משקל, הדורשת התגייסות כוללת. אבל נאום מפי מג'יק ג'ונסון, הכדורסלן האגדי, שחי עם HIV/איידס כבר יותר מ-16 שנה הוא כבר אירוע שיוצא מגבולות הקהילה וארה"ב.
מול 300 איש בכינוס למען המאבק באיידס בקרב הקהילה השחורה באמריקה קרא ג'ונסון לנוכחים לגשת ולהיבדק ולבקש מחבריהם ומכריהם להכיר בחשיבותה העליונה של ידיעת סטאטוס ה-HIV של כל אחת ואחד לעצמם.
נאומו המתוקשר של מג'יק ג'ונסון הוא חלק מתכנית חומש של "קרן מג'יק ג'ונסון" בשיתוף מעבדות אבוט – תכנית שמטרתה לצמצם בחצי בתוך חמש שנים את מספר ההדבקות החדשות ב-HIV בקרב הקהילה השחורה בארה"ב.

Magic Johnson

מרבית ההדבקות ב-HIV – מקורן באנשים שאינם מודעים לנשאותם ומכאן חשיבות הדגשת הבדיקות וידיעת הסטאטוס.

Magic's message: Get tested for HIV now 
Miami Herald - February 27, 2008 
Jennifer Lebovich, jlebovich@MiamiHerald.com 
http://www.aegis.org/news/mh/2008/MH080205.html
Earvin 'Magic' Johnson spoke to about 300 people at a town hall meeting, as part of a campaign to reduce the spread of HIV among blacks. 
Los Angeles Lakers star-turned-AIDS-activist Earvin "Magic" Johnson told a crowd Tuesday night that society needs to remove the stigma from people who are diagnosed with HIV. 
Then he implored the crowd of about 300 at Miami's Greater Bethel AME Church to get tested. 
"Now I need your help. We need to urge people te get tested," Johnson said. 
As Johnson spoke, microphone in hand, about the 16 years since he announced he had HIV, many from the pews rushed forward to snap his photo with camera phones. 
'HIGHS AND LOWS' 
"In life you go through ups and downs, highs and lows. The lowest point was when my doctor called me home and he told me I had HIV," he said of getting the diagnosis 16 years ago. 
Johnson visited Bethel and Miami Jackson High School as part of the I Stand With Magic program, a partnership between his foundation and Abbott Laboratories, an Illinois healthcare company. 
The campaign's five-year goal is to cut in half the number of new HIV infections in blacks. 
"We have a major problem, a crisis in our community and only we can take care of it," Johnson said earlier. "Blacks and browns, we need to come together." 
In Miami-Dade, blacks make up about 20 percent of the population, but 58 percent of the AIDS cases and 46 percent of the HIV cases reported in 2007, according to the Miami-Dade County Health Department. 
STRESS ON TESTING 
"Particularly in the African-American community, we're stressing testing," said Florence Greer, a minority AIDS coordinator with the Florida Department of Health. 
"If you look at four people who are HIV positive, only three people know." 
Outside Tuesday's event, a number of people filtered into two mobile centers on hand to offer testing -- with results in about 20 minutes. 
When Johnson took audience questions, 37-year-old Howard Reynolds stood up. 
"I found out I was HIV positive a few weeks ago," he said, asking for advice to help talk to his wife, from whom he is separated. 
'COURAGE' 
Johnson hugged Reynolds. 
"Let's give this brother a hand," he said. 
"I love that he took the time and the courage." 
"It let me know I'm not alone and it gave me hope to reach out," Reynolds said. 
Christy Turnquist came from West Palm Beach with her son, Kacy Wilson, 10. 
"I want to help with the fight," said Turnquist, 31. 
"It's taking our community." 
Turnquist, who doesn't have HIV, hoped her son might learn from a national sports figure he looks up to. 
'MY MOM TOLD ME' 
"I never knew about HIV and AIDS until my mom told me," said Kacy said. 
"I wanted to hear from him. It's very inspiring to see how he's here."

בישראל, כמו במדינות רבות בעולם המערבי, חיות לא מעט אוכלוסיות שהיגרו ממדינות אחרות, עקב קשיים כלכליים או תנאי חיים קשים במדינות הולדתן. מקצת המהגרים והפליטים הגיעו לישראל ממדינות אפריקה – במדינות בהן שיעורי הנשאות של HIV גבוהים במיוחד ועל כן, באופן טבעי מספר אחוז האנשים החיים עם איידס/HIV בקרבם גבוה ומצריך התייחסות ובחינה מיוחדות.
צוות חוקרים מקנדה, בחן במהלך 10 שנים קבוצה של כ100 מהגרים אשר הגיעו לקנדה ממדינות שונות שמדרום לסהרה: בורונדי, קמרון, קונגו ורואנדה. השוואה בין הגברים והנשים שהשתתפו במחקר, לא העלתה שוני מהותי בין הנחקרים מבחינת הגיל, מצב המערכת החיסונית או העומס הנגיפי. מקצת הנחקרים נשאו עימם גם צהבת C או שחפת, כ-40 אחוזים מכלל הנשים היו בשלבים שונים של הריונות וכשליש היו במצב דיכאוני כלשהו.
החוקרים ציינו, כי חסרו להם נתונים השוואתיים מתוך קבוצת פליטים שאינם חיים עם HIV/איידס.
עם זאת, מסקנות החוקרים הצביעו על הצורך לתת תשומת לב רבה יותר לפן הרפואי והסיועי של פליטים החיים עם הנגיף (תוך התחשבות ברקע התרבותי והרפואי הייחודי להם). חשיבות רבה במיוחד יש לתת למצבם הרגשי העדין של הפליטים, הנובע ממצבם המשפחתי (לעתים בשלבי ההגירה משפחות נקרעות ובני המשפחה מופרדים ונותרים לבדם) או צרכיהם המיוחדים כפליטים (המלצת החוקרים בעניין זה הייתה להאיץ את ההליכים הביורוקראטיים המפרכים והמייאשים, מולם ניצבים הפליטים).
יש בממצאי המחקר חשיבות רבה בבואה של מדינה מרובת פליטים ומהגרים כישראל לטפל ולהתמודד באומץ בהתפשטות האיידס/HIV.
פרוט המחקר בשפה האנגלית – לפניכם.

Refugee PHAs face many challenges to staying healthy

David McLay
CATIE News: September 14, 2007 
English: http://www.aegis.org/news/catie/2007/CATE-N20070902.html
French: http://www.aegis.org/news/catie/2007/CATF-N20070902.html
In Canada, many people with HIV/AIDS (PHAs) come from countries with a high prevalence of HIV, such as those in southern Africa. They often arrive as refugees or asylum-seekers escaping difficult conditions in their homeland.
Little is known about how the health of HIV-positive refugees is affected by the stress of living as a refugee, living in a new country and living with the virus. In order to provide a clearer picture of this reality, a team of researchers at a Montreal-based HIV clinic followed a cohort of PHAs from sub-Saharan Africa for almost 10 years. Their findings highlight that non-medical issues such as immigration and separation can have a profound impact on the health of refugee PHAs.
Study details
From 1995 to 2004, researchers followed the study group (66 women and 26 men) at the Immunodeficiency Clinic of the Montreal Chest Hospital. They collected information about participants’ physical health and about the psychological and social aspects of their lives. Researchers also interviewed smaller groups of five to 10 participants about their own views of their health and about how they deal with HIV in their lives.
The 92 participants were from Burundi (27), Cameroon (13), the Congo Republic (6), Democratic Republic of the Congo (30) and Rwanda (16). The men and women in the group did not differ in terms of average age, distribution of country of origin, mean CD4+ counts, viral load and body mass index.
HIV disease and other medical conditions
Most of the participants had advanced HIV infection when they came to the clinic. More than two-thirds (69 participants) had a CD4+ count below 350, making them eligible for highly active antiretroviral therapy (HAART). Another 21 participants had started HAART before coming to the clinic. Seven participants had an AIDS-defining illness when they were first seen at the clinic.
The incidence of other serious medical conditions was high among this refugee cohort, notably:
• 37% were co-infected with tuberculosis. (A 2005 report from the Public Health Agency of Canada reported that 5.6% of PHAs in Canada are co-infected with tuberculosis.)
• 23% were co-infected with hepatitis C. (A 2001 report from Health Canada estimated that approximately 1.5% of PHAs from endemic countries were co-infected with hepatitis C.)
• 33% were considered depressed.
As well, 40% of women were pregnant upon arrival or became pregnant after arriving in Canada. Half of these pregnancies occurred before the mother knew she was HIV positive.
The researchers acknowledged that it was difficult to make definitive conclusions about the health of the group due to the lack of comparable data from HIV-negative refugees.
HIV treatment
In addition to the 21 PHAs already on HAART when they came to the clinic, another 51 PHAs started treatment during the study. Fifteen people decided to wait for four months or more before starting. Their reasons were as follows:
• financial difficulties (6 participants)
• immigration difficulties (5)
• religious beliefs (5)
• fear of side effects (4)
• fear of having to disclose their HIV status because of treatment (2)
Analysis of data on their HIV disease showed that participants who received HAART responded well to the treatment. Viral load dropped by more than 100-fold and CD4+ cell counts rose.
Participants’ HAART regimens lasted, on average, two years before they had to be changed. This result is similar to that found in a group of non-refugee patients followed in eight U.S. clinics.
Social and emotional factors affecting health
The reasons cited for not starting HAART are just a few of the social and emotional issues that researchers uncovered as non-medical factors that impacted the health and well-being of these HIV-positive refugees. Participants reported that the long delays and complications of the refugee process significantly interfered with their general well being and sense of security. As well, feelings of isolation, stigmatization and discrimination often stopped participants from getting the services they needed.
Participants also mentioned many other factors that make it harder for them to adhere to their treatments and stay healthy, including:
• being separated from their families
• knowing that their families were still exposed to violence and fear
• worry about not having enough money
• poor nutrition
Multidisciplinary support needed
The team summarized its findings on social and emotional issues in five main themes:
1. the stresses of arriving, living and finding work in Canada
2. legal issues including securing refugee status, remaining legally in Canada and reuniting with family members who were left behind in Africa
3. mental health concerns including depression, post-traumatic stress and coping with the consequences of abuse and war
4. pregnancy
5. accessing and using community services
Participants turned to the health care team at the clinic when looking for help with these non-medical issues. The team at the Montreal clinic included a psychologist, psychiatrist and a social services worker, but even with these resources, more than three-quarters of participants asked for extra help. The clinic made more than 200 referrals to 26 different community organizations during the study.
Recommendations
Commenting on these findings, the researchers said that while meeting the health needs of refugees and immigrants is challenging, it is far less difficult than meeting their social and emotional needs. The team drafted a series of recommendations to improve care for HIV-positive refugees. The recommendations addressed both medical needs (such as the need for multidisciplinary care by culturally sensitive providers and the diagnosis of hepatitis C infection) and non-medical needs (such as reuniting families and speeding up the processing of refugee claims).
To read some personal stories of PHAs immigrating to Canada and how AIDS service organizations can help, see the article “Uprooted Lives” in the Spring/Summer 2006 issue of The Positive Side.
REFERENCES:
1. Optimizing health outcomes for HIV-infected refugees from Sub-Saharan Africa. A report by The Immunodeficiency Service, Royal Victoria Hospital, Montreal, Quebec. March 5, 2007.
2. Palella FJ, Chmiel JS, Moormana AC, et al. Durability and predictors of success of highly active antiretroviral therapy for ambulatory HIV-infected patients. AIDS. 2002 Aug 16;16(12):1617-26.
3. Remis RS. Final Report: Estimating the Number of Persons co-infected with Hepatitis C Virus and Human Immunodeficiency Virus in Canada. March 2001. http://www.phac-aspc.gc.ca/hepc/pubs/hivhcv-vhcvih/tables_e.html
4. Geduld JE, Archibald C. TB among reported AIDS cases in Canada: 1994 to 2003. Canadian Journal of Infectious Disease 2005;16(Suppl A):24A.

מהגרים, פליטים וקורבנות סחר בנשים - ישראל 2007

בישראל חיים כ- 180,000 מהגרי עבודה, מתוכם רק 100,000 רשומים כמחזיקי רישיון עבודה. אוכלוסיית מהגרים זו הגיע אלינו ברובה מאפריקה, מדרום אמריקה, מאסיה וממזרח אירופה. בנוסף לקהילת מהגרי העבודה חיים בישראל כ-2,500 פליטים ומבקשי מקלט המחזיקים ויזה חוקית ותעודה מהנציב העליון לפליטים של האו"ם (ממדינות כמו רואנדה, חוף השנהב, ליבריה, קונגו, טוגו ואתיופיה) וכמה מאות קורבנות סחר בנשים, בעיקר ממזרח אירופה. בתוך אוכלוסיית הזרים בישראל, ישנם כמה עשרות אנשים החיים עם נגיף ה-HIV וחולים הזקוקים בדחיפות לטיפול באיידס.

לצערנו, תחת חוקי מדינת ישראל, למהגרי עבודה, פליטים, מבקשי מקלט וקורבנות סחר בנשים יש גישה מאוד צרה לקבלת טיפול רפואי. רוב אוכלוסיית המהגרים אינם זכאים כלל לטיפול רפואי הולם אלא רק לטיפול במצבי חירום. כמובן שבמסגרת זו נשאי HIV וחולי איידס אינם זכאים לטיפול  במחלתם. ביטוח הבריאות הפרטי שלהם מתבטל, ברגע שמתגלה כי הם נושאים את הנגיף, והם נדרשים לשאת בהוצאה של אלפי שקלים בחודש עבור התרופות. בנוסף, בדיקות הדם למעקב אחר המערכת החיסונית עולות אלפי שקלים - סכומים אשר אינם בהישג ידם. במידה ואינם מטופלים בשילוב התרופות הדרוש עלולים נשאים אלו לחלות, לאבד את אפשרותם לעבוד ולממן את עצמם, והם עלולים להזדקק לאשפוז ואף למות ממחלתם.

הקבוצות היחידות אשר זכאיות לטיפול בקוקטייל התרופות של האיידס הינן נשים בזמן ההריון ובחצי השנה שאחרי הלידה, וילדים המתגלים כנשאי HIV בזמן לידתם. החלטה לתת רק לשתי קבוצות אלו יוצרת מצבים אנושיים קשים ומורכבים כמו המצב של הלן מרואנדה אשר נמלטה לישראל עם בתה הקטנה לאחר שבמדינתה התחולל רצח עם והיא ראתה את כל בני משפחתה נרצחים מול עיניה. כשהגיעו ארצה גילתה שהיא ובתה נושאות את נגיף האיידס. בתה החלה לקבל את הטיפול המשולב נגד האיידס ואילו היא נשארה ללא טיפול, דבר אשר עלול לגרום לכך שבתה תישאר בקרוב יתומה. מרי, פליטה מחוף השנהב אשר התגלתה כנשאית, קיבלה טיפול רפואי לאורך כל תקופת הריונה וילדה תינוק בריא ללא HIV. כשישה חודשים אחרי הלידה הפסיקה המדינה לספק לה את הטיפול אשר יכול להציל את חייה. לאחרונה מצבה מתדרדר במהירות, ולצערנו לא רחוק היום בו עוד ילד יהיה יתום בארץ זרה. הכללתם של קבוצות אלו כמקבלי טיפול רפואי כנגד איידס הינה צעד בכיוון הנכון, ואנו עושים מאמצים כבירים לכך שכל אוכלוסיית המהגרים החיים בישראל הזקוקים לכך, יקבלו טיפול נגד איידס.

לפליטים ולמבקשי המקלט החיים בישראל אין דרך חזרה למדינות המוצא, כיוון שברוב מדינותיהם ניטשת מלחמת אזרחים. כמו כן, ברוב מדינות אפריקה טיפול לאיידס עדיין אינו נגיש לכל, לכן החזרה למדינות המוצא עבור רוב האנשים הללו הינה גזר דין מוות.

הוועד למלחמה באיידס הינו גוף ללא מטרות רווח הנותן  טיפול, תמיכה ומענה לכל האנשים  החיים  עם  נגיף  ה-HIV בישראל. הוועד  מפעיל  פרויקט חלוקת  תרופות  כנגד HIV למהגרי עבודה, אשר אינם זכאים לטיפול רפואי בישראל. אנו בוועד, מוצאים את עצמנו מתוסכלים נוכח העובדה, כי אין באפשרותנו לעזור לכל הזקוקים לטיפול עקב יכולתנו המוגבלת להשיג כמות מספקת של תרופות לכול הזקוקים להן.

פרויקט חלוקת התרופות מטפל ב-35 מהגרי עבודה, פליטים, מבקשי מקלט ונפגעות סחר בנשים. ברשימת ההמתנה לטיפול יש כיום 6 נשים וגברים במצבי מחלה מתקדמים הממתינים לטיפול מציל החיים. העובדים הזרים מטופלים על-ידי מומחי איידס בבתי החולים והתרופות מחולקות על פי מרשמיהם לחולים, על-ידי שתי רוקחות מתנדבות בוועד למלחמה באיידס.

הפרויקט מתבצע בוועד, תוך שיתוף פעולה עם עמותת "רופאים לזכויות אדם" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" – וזאת במטרה להשפיע על מדינת ישראל לקחת רשמית אחריות על טיפולם הרפואי של כל המהגרים החולים, וזאת מבלי שתיגרם עידודה של הגירה למטרות טיפול רפואי.

על כתיבת הסקירה, איסוף הנתונים והעריכה עמל רכז פרוייקט העובדים הזרים של הוועד למלחמה באיידס

יולי 2007

כנס "שוברים שתיקה"- מטרות והישגים

מברטו מששה

מברטו מששה, רכז ההסברה לקהילה האתיופית

ונפתח בידיעה מפתיעה: היום, איידס כבר לא שווה (=) מוות. היום ניתן לחיות עם איידס/HIV חיים ארוכים ואיכותיים, כי הטיפול התרופתי פשוט יותר ויעיל יותר. למעשה, בגילוי מוקדם, איידס יכולה להיות מחלה כרונית לכל דבר ועניין, ממש כמו מחלת הסכרת. עבורי, זו אינה ידיעה חדשה, אבל לצערי, בחברה הישראלית וגם בקהילה האתיופית – הבשורה המשמחת עוד לא הגיעה. בואו נודה על האמת: יותר משהיא סכנת חיים, איידס היא מחלה חברתית, הנתקלת בבורות, פחד, ניכור והדחקה. הפער הבלתי נסבל בין ההתקדמות הרפואית בתחום האיידס ובין המצב החברתי הקשה בו נמצאים כל האנשים החיים עם איידס/HIV, הביא אותנו, בוועד למלחמה באיידס, להחליט לשבור את כללי המשחק ולהתחיל להניע תהליך ארוך, מורכב וקשה של התמודדות אמיתית עם הבעיה. איידס היא הבעיה של כולנו וכולנו חייבים לשלב ידיים כדי לפתור אותה.
רוצים עוד חדשה מפתיעה? בבקשה: אחת הסיבות העיקריות להתפשטותה של מחלת האיידס בארץ ובקהילה שלנו בפרט היא הפחד מהמחלה. כן, כן.. ככל שאנשים מפחדים יותר מאיידס כך אנשים מדחיקים יותר את המחלה, נמנעים מלגשת לבדיקות תקופתיות, מסתירים את היותם נשאים, חוששים מלהעלות את הנושא או לדעת עליו יותר. התוצאה: אנשים נדבקים יותר באיידס. כמה פשוט – ככה עצוב.
כמו שפתחתי, בעיית האיידס בארץ בכלל ובקהילה שלנו בפרט נובעת בעיקר בגלל האופן השגוי שבו תופסים המשפחה, החברים הקרובים, החברים לעבודה והקהילה כולה את מחלת האיידס. או בקיצור – הסטיגמה הנלווית לאיידס ולאלה החיים עם המחלה היא שורש הבעיה איתה אנחנו מתמודדים.

המחלה מאופיינת על ידי שני מעגלי סטיגמה:

1-     מעגל חיצוני, כלומר הסטיגמה הקיימת בציבור הרחב (בישראל) ומתייחסת לבני הקהילה כאילו כולם נשאי איידס, ומפניה ניסינו להתגונן על ידי קשר השתיקה.
2-     מעגל פנימי, כלומר הסטיגמה הקיימת על HIV/איידס בקהילה, סטיגמה הנובעת בעיקר מהפער בין מה שאנחנו יודעים על איידס לבין ההתפתחות המדעית רפואית, שהפכה את המחלה לכזו שלא מתים ממנה יותר (איידס כבר לא שווה (=) מוות. זוכרים?...).
הסטיגמה הזו אינה ייחודית לקהילה שלנו, אבל אנחנו כקהילה לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנה, כי היא גובה מאתנו מחיר בכך שהיא מאפשרת את המשך התפשטות המגפה בקרבינו.
 
בשתי "פרשות הדם", נלקחו דמים של בני הקהילה ונזרקו לפח. הסיבה הייתה, למנוע סטיגמה חיצונית מצד אחד, ולהגן על האוכלוסייה הכללית מפני הפצת הנגיף מצד שני. אז אל תרגישו רע עם עצמכם יותר מדי. גם המדינה, זו שאמורה לכוון את הציבור, להאיר לו את הדרך ולהוביל אותו לקתה (ועדיין לוקה) בראיה סטיגמטית על מחלת האיידס ועל אופן ההתמודדות איתה. נראה כאילו משרד הבריאות דואג לאוכלוסייה הכללית, בזה שהוא זורק את תרומות הדם של בני הקהילה, ושוב נמנע מלהתמודד באומץ עם בעיית התפשטות המגפה.
כאשר נחשפה הפרשה הראשונה, ולאחר ההפגנה הגדולה, החלה התוכנית למניעת איידס של משרד הבריאות. במקביל, סוגיית האיידס/HIV הפכה לנושא רגיש במיוחד בקרב בני הקהילה, ונוצר מצב אבסורדי, בו כולם יודעים מה מצב האיידס בקהילה האתיופית, אך בתוך הקהילה הנושא הפך כמעט לטאבו. כמו כן, הפרשה יצרה חוסר אימון בין מי שמבקש להלחם באיידס לבין הקהילה, כיוון שבני הקהילה ראו באנשים אילו כנציגים של אותו ממסד " שזורק דם" ומתייחס בהתנשאות ובחוסר כבוד לבני הקהילה.
דוגמא לחוסר אימון זה הוא מה שבני פיקדו, רכז הסברה במשרד הבריאות, ציין בדבריו בכנס "שוברים שתיקה": בקהילה קיימים "מכחישי איידס", אנשים שלא מאמינים לתוצאות הבדיקה ואינם מצליחים להבין מדוע לקחת תרופות למרות שהתחושה הגופנית טובה (הרי תרופות לוקחים כשמרגישים חולים). גם אני שמעתי, ולא פעם, על "כוונות זדון" כאלו ואחרות: בדיקות שנעשות ללא ידיעת הנבדק, כדי להכתים את הקהילה כביכול ועוד. כמו כן בפעילויות שלי במועדונים היו כאלה שזרקו עלי את הקונדומים שחילקתי בחזרה, כי ראו בי כנציג הממסד וכמישהו שאין לתת בו אמון – וזאת למרות שאינני חלק ממנו. במילים אחרות, הרגישות וחוסר האימון נוצרו בעקבות אותן פרשות ומכאן באה הרגישות ובעקבותיה השתיקה וההשתקה בכל הנוגע לאיידס בקרב בני הקהילה.

טבען של השתיקה וההשתקה הוא לגדול ובמקביל להגדיל את הבורות והפחד המשתק מאיידס. זו בדיוק השתיקה שאותה אנחנו מבקשים לשבור. הפחד הזה מאיידס והשקט, שמוסיף לפחד מסתוריות ומעצים אותו, היה והינו עדיין האויב של מאמצי ההסברה. כי  כשפוחדים, לא רוצים לשמוע על איידס, פוחדים להיבדק (גם אם מקיימים יחסים לא מוגנים) פוחדים להיחשף ופוחדים לדבר על זה. לשם כך בדיוק התכנסנו. לאחר מאמצים, חששות, שכנועים ולא מעט עזרה – כנס "לשבור את השתיקה" יצא לדרך.

מטרות כנס שבירת השתיקה היו:

• הפחתת הפחד הקיים בקרב בני הקהילה, כדי שיבואו להיבדק – וכמה שיותר (כי הרי בדיקת איידס היא כמו כל בדיקה רפואית אחרת) ויבינו, כי כמו כל מחלה, גילוי מוקדם מציל חיים ועשוי לחסוך הדבקות עתידיות רבות. לכן, אל הכנס הבאנו את היועצים ולוקחי בדיקות דם ממרכז הבדיקות, כדי לאפשר לאנשים להתמודד "בשידור חי" עם הפחד שבללכת ולהיבדק ולאפשר להם ליהנות מבדיקה מהירה ותשובה בתוך 30 דקות!
• העלאת חשיבות שינוי היחס לנשאים. כי תמיכה בנשאים היא שלב חשוב בשבירת קשר השתיקה המסוכן לנו כל כך. להזכירנו: השינוי שחל בחברה בהתייחסותה למחלת הסרטן הביאה בסופו של דבר לכך שיותר ויותר אנשים נצלים, כי יש יותר מודעות, גילויים מוקדמים, טיפולים מתקדים והצלת חיים.
• לערב את הקהילה- אני מאמין שמעורבות מובילה ללקיחת אחריות. לכן, אם בני הקהילה, הסטודנטים, הצעירים, וכל מי שייקח חלק בכנסים מהסוג הזה, או יהיה פעיל בפעילויות הסברה בשטח, יצהיר בעצם מעורבותו, שהוא בעצמו מתנהג באופן אחראי.  
• שינוי בגישה- מתוך אמונה שכל התשובות לכל הבעיות נמצאות בתוך הקהילה, אנחנו באים בגישה של הדברות עם בני הקהילה, ולא בגישה פטרונית. לכן, איגוד הסטודנטים ומטה מאבק היו חלק אינטגראלי בהכנתו ובהוצאתו לפועל של כנס זה.
• ליצור שגרירים לפתיחת שיח בתוך הקהילה, והעברת המסר "שהבושה היא אי ידיעת הסטאטוס ולא הידיעה על הנשאות". לכן, הכנס בעיקרו יועד לצעירי הקהילה, שכבת גיל, שניתן להטמיע בה את המסר הזה. (מעבר לעובדה שמדובר בשכבת גיל פעילה יותר מינית ולכן גם חשופה יותר לסיכון שבהדבקה באיידס/HIV).
• מתנדבים ופעילים- בין שאר המטרות של הכנס היתה גם המטרה ליצור בסיס של אנשים בני הקהילה למערך המתנדבים של הוועד – כאלה שיידעו לייצג את הקהילה ואת הוועד בו זמנית.

הצלחות:

למרות הקושי של הציבור הרחב אך גם ציבור בני הקהילה לעסוק בנושא טעון זה (כפי שהבנתם מדבריי), בכנס נכחו כ-180 אנשים. 53 מבאי הכנס התגברו על הפחד ונבדקו. 20 נוספים נרשמו למערך המתנדבים, והם יעברו הכשרה בקיץ הקרוב, ויתחילו להעביר סדנאות הסברה בתוך הקהילה.
 
"קס בקס אנקולאל בגרואה טיהדאלצ'" = "לאט לאט גם ביצה לומדת ללכת ברגל", זה רק ההתחלה, ונקווה לראות עשייה ופרי.

ובקשה אחרונה לי אליכם: עזרו לנו לשבור את השתיקה, גם אם לא באתם לכנס. איך? אתם יכולים לבחור בדרך הנוחה לכם:
גלשו לאתר הוועד למלחמה באיידסכדי לדעת יותר ובואו למרכזי הבדיקות שלנו כדי להיבדק (הבדיקה פשוטה מהירה, זולה ואנונימית), הצטרפו למערך המתנדבים שלנו (פרטים באתר של הוועד) ובכלל – תשמרו על עצמכם ועל אלה שאתכם! זו התרומה הגדולה ביותר למאבק באיידס.

ניפגש בכנס הבא.

 
מברטו מששה הוא רכז ההסברה והתמיכה בקהילה האתיופית, הוועד למלחמה באיידס.

מאמר זה פורסם באתר האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

יוני 2007

מה עושה בחור מקומי נוכח שיעורי נשאות גבוהים במיוחד בקרב אוכלוסיית מהגרים, שעלו מארצות מסורתיות, והתרכזו בארצם החדשה בקהילות סגורות, סביב תרבות, שפה ואמונות מבודלות? עבור כריסטיאן רמאזוטי, אזרח אמריקאי יליד לבנון והומו אקטיביסט, מדובר באתגר שמתחיל בעבודה בבוקר ממשרדו הצנוע ומסתיים אי שם בשעות הקטנות של הלילה, בברים, סאונות ומקומות בילוי של קהילת ההומואים הערבים בארה"ב. לפני שנים עבר למישיגן, ארה"ב – בה חיה הקהילה השנייה בגודלה של ערבים מחוץ למזרח התיכון – 500,000 במספר, ואז התחילה העבודה.
הנתונים הכלליים בארה"ב גם הם אינם אופטימיים במיוחד: כרבע ממיליון האנשים החיים עם HIV במדינה אינם יודעים על נשאותם, משום שאינם יודעים מספיק על דרכי ההדבקה במחלה ומכיוון שלא ניגשו להיבדק. "בלי ידע מקיף על דרכי העברת הנגיף לא תוכל להתגונן מפניו וללא בדיקה מוקדמת לגילוי הנגיף לא תוכל לקבל טיפול מתקדם, יעיל ומציל חיים", אומר רמאזוטי לאנשים אותם הוא מקבל במשרדו לייעוץ ובדיקה.
"עבור המהגרים מארצות ערב, אפילו שיחה פתוחה על איידס וסקס בטוח יכולה להדביק אותם בנגיף", טוען רמאזוטי. בקהילה שבה סקס הוא טאבו, לא כל שכן סקס בין גברים, נדרשת חשיבה מחודשת על דרכי המניעה והפחתת שיעורי ההדבקה בHIV.
רמאזוטי הוא מתאם הפעולות בתחום מניעת ההדבקה באיידס ומחלות מין, מטעם מרכז הקהילה הערבית-אמריקאית לכלכלה וחברה, המספק שירותי בריאות ורווחה עבור המהגרים הערבים החיים באזור. במסגרת עבודתו, רמאזוטי הבין, כי אם ירצה להרחיב ולעודד אנשים להיבדק ל-HIV, מרביתן יבוצעו בלילות, בשעות הבילוי ובמקומות הבילוי עצמם. לשם כך יצר רמאזוטי הסכמים כתובים בין מקומות הבילוי למרכז המהגרים בו הוא פועל – במטרה לאפשר לו להסתובב ולעבוד גם באזורים אלה. אקטיביסטים נוספים הפועלים בקהילת הגייז מעידים, כי עבודה יסודית מול קהילת מהגרים, כפי שרמאזוטי עושה, היא הכרח שאף אדם לפניו לא גילה את האומץ, התעוזה והסבלנות הנדרשים כדי להוציאו אל הפועל.
רמאזוטי סוגר אזור פרטי קטן בכל מקום בילוי בו הוא נמצא, מחלק קונדומים וחומרי הסברה לבאי המקום ומקיים בדיקת איידס וייעוץ לחפצים בכך. לאחר מכן הוא קובע עם כל נבדק ונבדק פגישת ייעוץ ומתן תשובה במשרדו כשלושה ימים מאוחר יותר.
האויב הגדול ביותר של רמאזוטי אינו שעות העבודה המרובות, מתן הייעוץ או שכנוע האנשים להיבדק או לדעת יותר על איידס. האויב הגדול שלו הוא השתיקה. הוא מסכם שאיידס לא הורג, אלא קשר השתיקה הסובב את המחלה.

לכתבה המקורית מתוך aegis.com הקלק כאן

ראו גם

מהגרי עבודה חוקיים עוברים בדיקות שונות לפני בואם לישראל, בין היתר ל-HIV. במידה ונמצאו חיובים הם אינם זוכים להיתר עבודה.

קבוצה נוספת היא קבוצת הפליטים הנקלטים בארץ ממדינות כגון רואנדה, חוף השנהב או קונגו מתוקף הסכמים שעליה חתמה מדינת ישראל עם האו"ם. לשתי הקבוצות ביטוח בריאות פרטי, אך הוא לא מכסה הוצאות טיפול ב- HIV/איידס. גם מהגרי עבודה לא חוקיים, בין אם הגיעו לישראל כשהם כבר חיים עם HIV ובין שנדבקו בארץ, לא זכאים לטיפול תרופתי.

פרויקט הסיוע מציע עזרה אישית וחברתית. עיקר הסיוע הוא בטיפול התרופתי, משום שבניגוד לעבר, לחיות היום עם HIV זה לא גזר דין מוות. טיפול תרופתי ממושך מבטיח לחיים עם HIV עוד שנים ארוכות. הטיפול חייב להיות רצוף וללא הפסקות בשל "בעיות מלאי", כדי למנוע מהנגיף לפתח עמידות לתרופה. מחסור זמני בתרופה אחת או יותר, עלול לעלות בחיי אדם משום שטיפול תרופתי לא סדיר מאפשר לנגיף לפתח עמידות לתרופות. התרופות ניתנות למטופל על-ידי רוקח ורק לאחר שהציג מרשם מרופא המרפאה האימונולוגית/זיהומית בבית החולים.

בטיפול במהגרי העבודה שותפים גורמים נוספים כמו: רופאים לזכויות אדם אשר מהווים רופאי משפחה של המטופלים, מציעים עזרה בטיפולים ומספקים להם הפניות לבדיקות דם בבית החולים איכילוב במחיר מוזל. ארגון מסיל"ה אשר עוזר להם בטיפול בבעיותיהם כמהגרי עבודה ועוד.

את התרופות מקבל הוועד ממספר גורמים:

• תרומות של דוגמאות מחברות תרופות, אך לא כל חברות התרופות מוכנות לכך.
  
• תרומות ממרפאות האיידס בבתי החולים, אך ברוב המקרים אין בידן לעזור.
  
• תרומה מקהילת החיים עם HIV/איידס בישראל המקבלים תרופות באמצעות קופות החולים ואינם זקוקים להם כיוון שהפסיקו טיפול ונשארו להם מלאי בבית

סיוע אישי למתן עזרה בקבלת טיפולים ושירותים רפואיים, ניתן ע"י הוועד בליווי פרטני וזוגי, וכן סיוע בסוגיות משפטיות של מעצרים וגירוש.

במישור החברתי עוסק הוועד בהפקה ובהפצה של חומרי הסברה, וכן בהכשרה של "נציגי בריאות" בקרב הקהילות השונות של המהגרים כדי להעלות את המודעות למחלת האיידס, לעודד אותם להיבדק, לשנות דפוסים של התנהגות מינית לא בטוחה ועוד. המטרה היא לעודד את קהילת המהגרים לישראל להיבדק.

הוועד עורך קורס מקדמי בריאות בקרב נציגי הקהילות השונות במטרה להכשירם לשמש כסוכנים להעלאת המודעות לאיידס. בקורס ובפעילויות ההסברה מושם דגש על חשיבות האבחון, על אפשרויות הטיפול ועל הובלת שינוי בדפוסי ההתנהגות המיניים. עיקר המאמצים הופנו השנה להבטחת טיפול רפואי סדיר ועקבי.